"בהשוואה למה שחיכה לנו בברגן-בלזן", אמרה רות, "אפילו התנאים הקשים ביותר שהכרנו בוֶוסטֶרבּוֹרק היו גן עדן כי ברגן-בלזן היה גיהינום. בחודשים הראשונים ההם של 1944 – חודשים של קור, של רעב ושל השפלה גמורה – התקיימנו רק על התקווה...
מחנה ברגן-בלזן בגרמניה היה תחנה אחת בנתיב הייסורים של הילדה מריון בלומנטל ומשפחתה מהעיר הקטנה והשלווה הוֹיָה (Hoya) שבגרמניה. במשך שש וחצי שנים שרדו בני המשפחה את הבריחה להולנד, השילוח למחנה וֶסטֶרבּוֹרְק והגירוש למחנה ברגן-בלזן. הספר ארבע אבנים זהות מביא את הסיפור של הילדה מריון ומשפחתה המצליחים לשמור על צלם אנוש וקשר אוהב ואמיץ בתנאים בלתי אנושיים. באותם ימים אספה מריון במחנה אבנים מתוך אמונה תמימה שאם תצליח למצוא ארבע אבנים זהות כמניין בני המשפחה, תשרוד המשפחה בשלמותה את תלאות המלחמה.
ב-15 באפריל שחררו חיילים בריטים את המחנה אך בני משפחת בלומנטל היו בין האסירים שפונו ימים ספורים קודם לכן ב"רכבת המוות" שנסעה הלוך ושוב בין קווי הכוחות הלוחמים במשך שבועיים, ושבה מצאו יהודים רבים את מותם ערב השחרור. האב ואלטר נפטר ממגפת הטיפוס זמן קצר לאחר תום המלחמה, אך למרות הכאב והעצב, הצליחה המשפחה לשקם את חייה באירופה המתאוששת ואחר-כך בארצות-הברית הודות לעוצמה ולחוסן הנפשי של המשפחה.
