לאחות את השברים: התערותם של רופאים ניצולי שואה במערכת הבריאות ובחברה בישראל 1957-1945

לאחות את השברים הוא סיפורו של המפגש המרגש בין רופאים ניצולי שואה ובין היישוב והחברה הישראלית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות של המדינה. בתחילת הדרך התקשה הממסד הרפואי בארץ־ישראל לקלוט את הרופאים הניצולים, ותנאי עבודתם היו קשים. ואולם, באמצעות המפגש בין הרופאים הניצולים למטופליהם, הפכו הרופאים מנקלטים לקולטים, סייעו למטופליהם העולים להחלים ולהשתקם, ובהליך זה הם שיקמו את עצמם והשתלבו במהירות בחברה הישראלית. המחקר עוקב אחר היקלטותם של הרופאים במערכת הבריאות ובאמצעותה בחברה הישראלית, ומבחין בין מאפיינים שונים של קליטתם על־פי זמן עלייתם ואתגרי כל תקופה: מתום מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה, מקום המדינה ועד סוף תקופת העלייה הגדולה, ולבסוף הגל הגדול שהגיע בשנים 1957-1956. בתום תקופת העלייה הגדולה היו הרופאים הניצולים כשליש מרופאי ישראל. הם השתלבו במערכת הבריאות לפי צרכיה ההולכים וגדלים, והניוד והקידום המקצועי שלהם היו מהירים. תרומתו של כל אחד מהרופאים האלה, בשליחות שקיבל על עצמו, במקום שבו עבד, בתחום התמחותו ובמעמדו, מצטרפת לכלל תרומה ניכרת של ציבור הרופאים הניצולים. כוחם עמד להם לקום מהאסון, לגייס תעצומות נפש למקצוע תובעני המיטיב עם בני אדם, להיות נדבך חשוב בבניית שירותי הבריאות במדינת ישראל הצעירה ולעזור בקליטת רבבות העולים שזרמו אליה. סיפורם של רופאים אלה מסופר בספר זה לראשונה.