במנהרה: החיים הקצרים של מריון סמואל 1943-1931

מריון סמואל מתה באושוויץ והיא בת 11. קרן הזיכרון (stiftung erinnerung) הכריזה על מתן פרס לזכרה כדי להציל משכחה את הילדה – אחת מני רבים. בשנת 2003 זכה ההיסטוריון גֶץ עלי בפרס הזה. לקראת כתיבת נאום התודה שלו חקר את סיפורה של מריון סמואל. הספר הוא תיעוד המסע הזה ברחבי העולם בעקבותיה של ילדה אחת ותיאור חייה הקצרים ומותה. על-ידי נבירה בארכיונים ומודעות בעיתונים עלה בידו למצוא מסמכים ביורוקרטיים שונים של הרשויות הנאציות ושני קרובי משפחה ששרדו והם מסרו לו מסמכים חשובים וכמה תצלומים. בת כיתה שלה, שהמחבר איתר באמצעות מודעה בעיתון, סיפרה לו על פגישה שלה עם מריון סמואל ב-1938: "פתאום התחילה מריון לבכות ואמרה שהיא פוחדת. התפלאתי, והיא אמרה: 'אנשים עוברים פה במנהרה בהר ובדרך יש חור גדול וכולם ייפלו לתוכו וייעלמו'. היא בוודאי פחדה נורא". הסיפור שופך אור על מדיניות הרדיפה של הגרמנים, מדיניות שגם מריון ובני משפחתה היו קרבנותיה, ומציב אנדרטה למיליון וחצי הילדים היהודים שנספו בשואה. 

"בעזרת תושייה היסטוריונית, ניסיון עיתונאי ומזל הוא הצליח לאתר כמה קרובי משפחה אחרונים בגרמניה ובארה"ב, תלמידות שלמדו עם מריון בבית הספר היסודי בברלין ומסמכים שונים שמצא בארכיונים. בשיטתיות קפדנית עלה בידיו לשחזר את חייה הקצרים ואת סופה הנורא" [אלדד בק, ידיעות אחרונות, 26 בינואר 2007].