כרזה ממלכתית 2019

בתקופת השואה נאלצו היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני, כפרטים וכקולקטיב, להיאבק בראש ובראשונה על עצם קיומם. היהודי בשואה נדרש להיאבק כדי לשמור על חייו ועל חיי הקרובים לו, אך כל אותה העת נמשך מאבקם של היהודים לשמירה על זהותם, תרבותם ודתם. היהודים בגטאות יזמו פעולות חינוך במחתרת, הוציאו עיתוני מחתרת וניהלו פעילות פוליטית ענפה. יהודים דתיים נאבקו על קיום הקהילה, על תפילה במניין או על קיום סמלי של לוח השנה היהודי אפילו במחנות הריכוז. מוזיקה יהודית המשיכה להתנגן בקונצרטים שארגנו ועדות התרבות בגטאות או ביערות בכלי זמר שנלקחו בזמן המנוסה. ציורים, שירים וסיפורים נוצרו והוסתרו כדי לשמרם לדורות הבאים. כדי לזכור את העבר, לכאוב את ההווה ולחלום את העתיד.

השנה התמקדה התחרות בנושא תיעוד יהודי בתקופת השואה. מבין הכרזות שהוגשו לוועדת השיפוט, נבחרה הכרזה שעוצבה ע"י מר איתמר מגיד , בן 25 מתל אביב, סטודנט שנה א' במגמת תקשורת חזותית , מכללת שנקר. ביצירה זו נעשה ניסיון להעביר תחושה של נצחיות העבר ושייכות לעתיד דרך מוטיב אומנותי  - סירות נייר המפליגות על מים שקטים, שהיו שנים רבות, מים סוערים. הסירות נושאות איתן זיכרונות ממקום רחוק, כואב ועצוב אך פניהן לעתיד טוב של תקוות וחלומות. דימוי הסירות  שתנועתן אינה ברורה, (האם שטות? האם עוגנות?) העשויות מפיסות תיעוד אמיתי, מבטא את רוח האדם בתקופת השואה ואת חיוניות כוח היצירה לנוכח הרצח והרדיפה המתמשכים של היהודים בתקופה ומסמל את כוחו של הזיכרון. סירות הנייר המקופלות כמעשה משחק ילדים מבטאות את תמימות הקורבנות בשעה שלא שיערו את הצפוי להם וניסו להיאחז בנורמות תרבות מקובלות בכדי לתעד את גורלם. חלוקת הצבעוניות  שכמעט אינה קיימת בין המים לשמיים עוזרת לטשטוש הגבולות ומרמזת על אובדן גבולות המוסר, הטוב והרע בתקופת השואה. השתקפותן של הסירות מהדהדת ריבוי זיכרונות וריבוי סיפורים ומבטאת את העובדה כי בשואה נרדף העם היהודי שלא היה עשוי מקשה אחת והכיל בסובלנות ריבוי דעות וגיוון צורות חיים.