שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

"אדום ונטפו כדם נודו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחור שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בבוקר נובמבר האפור והצונן הזה הסתיימה ילדותי והושלכתי אל עולם המבוגרים, עולם של כאב ואימה."

ב־ 10 בנובמבר 1938 יצאה ריטה קוּן בדרכה ללימודיה בבית הספר ונחשפה לחורבן שהותירו הפורעים בליל הדולח. ריטה, ילידת נובמבר 1927, הייתה בת לאב יהודי ולאם גיורת וגדלה בזהות יהודית מובהקת. על־פי החקיקה הנאצית היו ריטה ואחיה הקטן בני תערובת, לינגה, ואולם בשל בחירת ההורים בדת היהודית נחשבו הילדים ל"יהודים על־פי חוק". ריטה גדלה בצל הפחד מהנאצים, ועם בני משפחתה וכלל יהודי גרמניה סבלה מהגזרות שהוטלו על היהודים בימי המשטר הנאצי. ריטה ואביה נאלצו לעבוד בעבודת כפייה קשה, אבל בזכות מוצאה הארי של אם המשפחה ניצלו בני המשפחה מהנורא מכל — הגירושים למזרח, והם שרדו בברלין עד סוף המלחמה. ריטה חוותה אפוא על בשרה אירועים מרכזיים בתולדות העיר ברלין ובתולדות יהודי ברלין שהתיאורים שלהם נדירים ביותר בזיכרונות שכתבו יהודים שכן התרחשו לאחר שמרבית היהודים כבר לא היו בעיר ובהם אקציית בתי החרושת ומחאתן של נשים אריות למען שחרור בני זוגן היהודים מבית המעצר ברוֹזנֶשטרָסֶה. בזיכרונותיה שזורים אימי השואה וסיפור התבגרות של חברה נאמנה ובת למשפחה אוהבת — חורבן ליל הדולח, הטלאי הצהוב, עבודת כפייה, אקציה ומאסר, ימי הדמדומים של המשטר הנאצי, סיפורים מימי בית ספר, יחסים עם בני משפחת היהודים. והארים ועם חברותיה ואף רגעי חסד משפחתיים. לאחר המלחמה היגרה ריטה לארצות הברית, והקימה שם את ביתה. ריטה היא דוקטור בספרות השוואתית, אם לארבעה וסבתא לחמישה.