אבל זה רק נייר קר: מנוסה ואובדן בליטא ובביילורוסיה

פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב־ 1901 לערך בעיירה איגנאלינא, על גבול ליטא וביילו רוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה (יוּדל) פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה.

עם הכיבוש הנאצי ב־ 1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה. לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, מוצרי ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פונאר שמדרום לווילנה באפריל 1943 . מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ויחוד על בתה ועל בנה. בשנת 1947, בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — תומך פרוזה ושירי עדות — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה