במנהרות אשמדאי: עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי

בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשייה האזרחית והצבאית של הרייך השלישי. גרמניה הנאצית נאלצה להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים אחרים מתחת לפני הקרקע. ואולם לביצוע הפרויקטים האלה כוח רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה תקופה בשל מפלות הצבא הגרמני בחזית. בשאר אלה נחשבו היהודים שנותרו בחיים מאגר של כוח עבודה שישו לביצוע העבודות הקשורות בהעתקת המפעלים והפעלתם, למרות מיקומם בשטחי הרייך הישן שהכרזו יודנריין ("נקי מיהודים") באביב 1943. בספרו בוחן אליעזר שו את הקשר בין המחדליים ההנדסיים שאירעו בפרויקטים אחדים של תעשיית החימוש הגרמנית של אלפי עובדי כפייה יהודים. הוא מבחין בסיפורה של קבוצה בת 500 יהודים בעלי מקצוע, ובכללם הוא עצמו, שנשלחו ביוני 1944 מאושוויץ לשטח הרי כדי להכשיר מפעלים שעסקו בייצור נשק שיוכל לחולל תפנית במלחמה לטובת גרמניה הנאצית. שורץ, המציע במחקרו נקודת מבט ייחודית הנשענת הן על ניסיונותיו הקשים בשנות המלחמה והן על הכשרתו המקצועית לאחריה, סוקר את קורות חברי הקבוצה מראשית התארגנות בבירקנאו, דרך העברתם לעבודה בשטחי מכרה הברזל בכפר טיל שבלוֹרֵן. הצרפתית ובמכרה המלח בכפר קוֹכֶנדוֹרף שבדרום גרמניה ועד הובלתם בצעדת מוות וחיסול רוב חברי הקבוצה בשלהי אפריל 1945. ב-1 במאי 1945 משחררים חיילים אמריקנים את שרידי הקבוצה בהרי טירול האוסטריים. גורלם של חברי הקבוצה דומה לגורלם של אסירים יהודים רבים אחרים שעמלו וחוסלו בדומות הרייך בשלהי מלחמת העולם השנייה. הם היו הקרבנות של המדיניות הנאצית של חיסול באמצעות עבודה. כאשר התקרבה המלחמה לסיומה ואבדה אפשרות לנצלם לעבודה לצורכי התעשייה הביטחונית של הרייך, איבדו שרידי עובדי הכפייה היהודים בעיני הגרמנים את ההצדקה להמשך חייהם על פני האדמה. חייהם על פני האדמה.