מחבוא גלוי לעין כל: מקרה הצלה של ילד בכפר בנורמנדי

"בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פוֹלֶט כי היא באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה שנשלח לדרנסי. היא מסבירה לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים. שאפיינו כל אחד ואחד מהם. אישיות היא שנחרטה עמוק בזכרוני."

ביולי 1942 הצליחו שאראל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שאראל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף פעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שראל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ.

שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ומנגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברי היה למדן וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.