געגועים גוברים עלינו: התכתבות משפחת פינקלשטיין, ניו יורק-ורשה, 1939–1941

"זה פשוט שהגעגוע משתלט עלינו כמו מחלה קשה, ובחגים או בימים מיוחדים למשפחה, כאשר זיכרונות של רגעים מאושרים שבילינו יחד חוזרים במהירות, הגעגועים שלנו מציקים לנו עוד יותר, זיכרונות חוזרים במהירות לתודעה, הדמיון מצייר תמונות של רגעים מיוחדים במיוחד, וכל זה ביחד כל כך מעצבן, מרגש ומטריד שאי אפשר להסתגל אליו".

כאשר חיים פינקלשטיין עזב את אשתו ושתי בנותיו ב-23 באוגוסט 1939, כדי לנסוע לקונגרס הציוני בז'נבה, הוא ציפה לחזור לעיר הולדתו ורשה תוך מספר ימים. הוא מעולם לא עשה זאת. שבוע לאחר עזיבתו, פלשו צבאות גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין. שובו הפך לבלתי אפשרי. גולה ונפרד מאשתו ובנותיו, ניסה חיים פינקלשטיין לארגן סיוע לקהילות היהודיות בפולין הכבושה על ידי הנאצים; תחילה מפריז ולאחר שקיבל ויזה - מארצות הברית. מאמציו עמדו בצל הדאגה לבטיחות משפחתו. פינקלשטיין ניסה להשיג ויזות שיאפשרו לו לעזוב את פולין, תחילה לארץ ישראל המנדטורית ומאוחר יותר לארה"ב. הוא כמעט הצליח, אך אז ארצות הברית נכנסה למלחמה, וגם אפשרות הוויזה וגם היכולת לתקשר עם אשתו ובנותיו נלקחו ממנו. מרגע שנפרדו, ניסו בני הזוג פינקלשטיין לשמור על קשר באמצעות מכתבים שהפכו לגשר על פני התהום ההולכת וגדלה של הסביבות המגוונות שבהן מצאו את עצמם. מלאי חיבה, געגועים, זיכרונות ודאגות לעתיד, המכתבים המוצגים ב"געגוע גובר עלינו" חושפים באופן נוגע ללב את הבידוד, הסבל והייאוש הגוברים של יהודים תחת השלטון הנאצי, ומציעים הצצה אל נשמותיהם של אלה שנקרעו מאהוביהם.