המרקם השביר של ההישרדות: סיפורו של ילד על אושוויץ

אי אפשר לשכוח את אושוויץ-בירקנאו. כדאי לזכור את העקרונות האתיים הבסיסיים שאפשרו לאנשים לשמור על אנושיותם גם בתנאים שבקושי היו אנושיים. תומאש רדיל, שנולד בברטיסלבה, בירת סלובקיה, גדל בפארקאני (שטורובו), עיירת גבול קטנה על הדנובה שהפכה לחלק מהונגריה בשנת 1938. כאשר הוורמאכט כבש את המדינה באמצע מרץ 1944, גל המלחמה כבר פנה מזמן נגד גרמניה. למרות המצב הצבאי הרעוע בכל החזיתות, הנאצים לא זנחו את תוכניותיהם לרצח עם. תוך שמונה שבועות, מאות אלפי יהודים הונגרים גורשו לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו רובם מיד לאחר הגעתם.

בין המגורשים היו תומאש בן השלוש עשרה ומשפחתו. זמן קצר לאחר הגעתו של תומאש לאושוויץ, הוא הופרד מאהוביו ומצא את עצמו לבדו בין קבוצת נערים מתבגרים. לאחר שנגזלו מילדותם ומכל קשריהם החברתיים, עברו דה-הומניזציה, נחשפו לרעב ותחת איום מתמיד של מוות, מצאו הנערים זה את זה. הם יצרו קבוצות קטנות, תמכו זה בזה ואימצו מערכת כללים שהפכו למסגרת האתית של מאבקם להישרדות. למרות הסבל והאובדן הבלתי נסבלים, תומאש שמר על רצונו לחיות והיה אחד הניצולים הבודדים. למרות שהשחרור מהמחנה לא היה סוף סבלו, זו הייתה נקודת ההתחלה של מסע ארוך לבנייה מחדש של בית וחיים שנגנבו ממנו וממרבים אחרים. בספרו "המארג השביר של ההישרדות", תומאש רדיל לא רק מתאר בפירוט את התנאים האכזריים שהוא ואסירים אחרים נאלצו לסבול באושוויץ-בירקנאו, אלא גם מספק לקורא תובנה רגישה וחודרת על המבנה החברתי הייחודי של המחנה, תוך הדגשת התגובות האישיות והקולקטיביות למציאות קשה זו. בהתבסס על ניסיונו האישי ועל מומחיותו כפסיכולוג, פסיכופיזיולוג ונוירופיזיולוג, תיאורו הייחודי והחשוב של רדיל הוא חלק בלתי נפרד מעדות אישית, לימוד חברתי ואנדרטה למשפחתו, לחבריו ולאסירים האחרים שנספו בשואה.