לא היה ולו קיץ אחד

"נשמתי אוויר מלוא הריאות ורצתי אחרי אחותי וחברתי... ובשעת הריצה ניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי הלוהטות. ליקקתי את הטיפות הלוחות ולחשתי: 'סבתא, למה את לא באה לקחת אותנו מכאן, כמו שהייתה באה לגן ולבית הספר בברטיסלווה? איפה את? איפה קולם?

בקיץ 1939 כבר נשבו רוחות מלחמה בברטיסלווה, וגֶרדה (חוה קולר) בת השבע חשה בשינויים לרעה שחלו בחייה ובחיי בני משפחתה. לאחר פרוץ המלחמה נאלצה גרדה לעזוב את בית הספר היהודי שלמדה בו, להיפרד מחברותיה וממורה האהוב ולעבור לספר ציבורי נוצרי; המשפחה נדדה, בלחץ אנשי משמר הלינקה, לדירות קטנות ומרוחקות ממרכז העיר; אביה הוכה לעיניה, ובאחד הימים נלקח למחנה העבודה סֵרֶד, ורק בדרך נס עלה בידו לחמוק מגירוש לפולין. כדי להינצל מרדיפותיהם של השלטונות הסלובקיים העוינים, המשפחה להמיר את דתה, גם ההמרה לא הועילה, ובלילות היו צפויות איסוף יהודים לגירוש, העבירה האם את גרדה ואת אח התאומה ורה ללינה חברים אצל נוצרים. כשהחמיר עוד יותר מצבם של יהודי סלובקיה הועברו הילדות לבית יתומים שנוצרו, ואילו הוריהן נמצאו מסתור, לאחר נדודים, בבית משפחת איכרים. רק בנס הצליחו האחיות לחמוק ממצוד שערכו הגרמנים בבית ההיתומים. הכורח לחיות בזהות שאולה, הפרידה הכפויה מהוריה והחרדה שמא ייתפסו – כל אלה הגבירו את הרגשת הבדידות של גרדה ואת המועקה שבלבה. אולם בתוך האימה, הזרות והבדידות, הזדמנו לה גם רגעי נחת מעטים: האזנה למוזיקה בכנסייה, החלקה על אגם קפוא, חברוּת עם נערה, שתישמר לכל החיים, ואף חיזורי בוסר של נער. בתום המלחמה חזרו ההורים מהמסתור, התאחדו עם בנותיהם והחיים שבו, מספר, למסלולם. אלא שהעולם הישן שחרב והסבל שחוותה גרעדים אלו הטביעו בה את החותמם, והצלקת תיוותר בלבה ל.