מחשבותיי אלה: יומניו של פרטיזן יהודי איטלקי, ינואר 1940–פברואר 1944

"אנחנו מה שאנחנו: מערך של אנשים, בחלקם אלטרואיסטים ובת תום לב, בחלקם אופורטוניסטים פוליטיים, בחלקם חיילים שערקו וחוששים מגירוש לגרמניה, בחלקם מונעים על ידי צמא להרפתקאות, בחלקם על ידי צמא לגניבה. גברים הם גברים..." (עמנואלה ארטום,

יומן פרטיזנים, המחצית הראשונה של נובמבר 1943); עמנואלה ארטום (אאוסטה, 1915–טורינו, 1944), אינטלקטואל יהודי איטלקי ודמות נערצת בקרב יהודי איטליה, חווה רדיפות גזעיות ובשנת 1943 הצטרף למחתרת. יומניו, שפורסמו כעת לראשונה באנגלית, הם מקור יקר ערך לחקר יהדות איטליה, האנטישמיות הפשיסטית וההתנגדות האנטי-פשיסטית. יומנו הראשון של ארטום, העוסק בתקופה שבין ינואר 1940 לספטמבר 1943, הוא מקור עשיר למידע על חיי התרבות בטורינו, התפתחות והשפעות הרדיפה הגזעית, ההשלכות החומריות והפסיכולוגיות של הפצצות בעלות הברית והתקופה שבין נפילת מוסוליני לתחילת הכיבוש הגרמני (25 ביולי–8 בספטמבר 1943).

היומן השני, מנובמבר 1943 עד 23 בפברואר 1944, עוסק בחווייתו הפרטיזנית. הוא מציע ייצוג בלתי אמצעי ואנטי-רטורי של קשיי חיי הפרטיזנים, הפילוג בחזית האנטי-פשיסטית, סכסוכים חברתיים ודינמיקה מגדרית בתוך הכנופיות, כמו גם המתחים בין אוכלוסיות מקומיות ללוחמים. יתר על כן, ארטום מהרהר בעוצמה על האתיקה של ההתנגדות ועל ערכה ומשמעותה של האלימות. כקומיסר פוליטי וכמחנך, ארטום ייחס חשיבות עליונה לטיפוח קשרים חברתיים מחודשים ומוסר חדש. לפיכך, הוא השתדל ללמד את פועלי השדה הבלתי מלומדים שהיוו את רוב הכנופיות הפרטיזניות את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. יתר על כן, עדותו מאפשרת לנו להעריך כיצד ההתנגדות ייצגה צעד ראשון ויסודי לקראת שילובם החברתי והפוליטי של יהודים נרדפים, אשר - לאחר שנים של דחיקה לשוליים - הצליחו למלא תפקיד פעיל במאבק קולקטיבי שמטרתו התחדשות הגוף הפוליטי. עמנואלה ארטום מת לאחר שעבר עינויים קשים בידי מעניים פשיסטים ונאצים. זכרו נותר בקרב איטלקים יהודים ולא יהודים, במיוחד - אך לא רק - בטורינו, העיר בה גדל ובילה את רוב חייו.