שלוש אימהות לשני אחים: נוסעים סמויים ברכבת קסטנר

"המסע הרגלי התנהל בכבדות. אחי ואני צעדנו בתוך השירה הארוכה. לא הכרתי איש מהנוסעים האחרים ולא הבנתי מה הם מדברים בין בהונגרית. בכל המצבים הקשים תמיד היה מישהו שדאג לנו, מה עכשיו הייתי אחראי לעצמי ולא חי, שבב. והתלונן וסבל מרעב ולא היה בידי להושיעו... הייתי בן חמש וחצי, ועמדתי במרכז מחנה ברגן-בלזן בגרמניה, על תלולית עפר, עם אבנר אחי בן הארבע ורבע. עמדנו שם לבדנו, בלא משפחה, בלא איש או מודע, שני ילדים פולנים בתוך קבוצה של יהודים הונגרים".

בין נוסעי רכבת קסטנר היו שני ילדים יהודים מקרקוב. בספר נחשפת לראשונה דבר הייחודית הזאת בפרשה הידועה של רכבת קסטנר. וינברג אינו מבין עד היום מנין שאב את כוחות הנפש ותבונת החיים להתמודד עם העולם האכזרי שהושלך אליו. הוא היה בן תשעה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את קרקוב שבפולין, ובן שנתיים וחצי כשעבר עם הוריו ואחיו הקטן לגטו. הוריו נרצחו ודודתו מלכה הצליחה למלט את האחים מן הגטו. שנתיים כמעט נדדו בין הכפרים הפולניים ולבסוף הגיעו להונגריה ושם הצליחו דודתם להבריחם לרכבת קסטנר מתוך תקווה שיגיעו במהרה לארץ-ישראל. אבל לא כך היה. שני הילדים מצאו את זה בלבו של מחנה-בלזן ומסביבם זרים אומרים דוברים את שפתם. נעמי מאיר, שנמנתה עם נוסעי רכבת קסטנר, אימצה אותם וטיפלה בהם במסירות. רק בסוף 1944 שוחררו כל נוסעי רכבת קסטנר מן המחנה. האחים נשלחו לשווייץ ועלו משם לישראל.