שלוש שנים ללא שם: אושוויץ 1945-1942

ב־27 במרס 1942 נכנסה בשערי מחנה אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו לתומן הגיע למחנה עבודה חברה בת שלושה חודשים. לרובן הייתה זו היציאה הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצן. לימים יוגדר השלוח הזה כטרנספורט הראשון הגיע לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי. הקעקוע האיקוני, הסלקציה בתחנה, כל אלה עוד לא קרו. רוב נשים נרצחו בתוך חודשים ספורים; וכעבור שלוש שנים, בימיו לאחר של המחנה, נשארו מהטרנספורט הראשון כחמש נשים בלבד, שנידונו אף לשרוד את הצעדים המוות מאושוויץ לגרמניה.

יוליה שקודובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, היא אחת מאותן נשים. שנים ספורות לאחר השחרור העלתה את קורותיה על הכתב, וסיפורה מרעיד הימים רואה אור לראשונה בעברית.

שלוש שנים ללא: אושוויץ 1945-1942 מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ־בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של נשים. איך פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? מענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה. תיאורי החיים במחנה, ייסורי השאול של צעדת המוות והשיבה הנוגה הביתה הם עוצרי נשימה, עוכרי שלווה ומטלטלים, אך בה בעת שהותרות בהם אהבת אדם, רעות מופלאה ובנות אנושיות מרגשות. סיפורה של שקודובה על אודות מי ששרדו באושוויץ־בירקנאו שנים ארוכות עדות שלוש ייחודיות וחשובה מהן.