מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', כנערה בת למשפחה ציונית ואמידה, לפולין ולוורשה ונוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה באירופה ובעיר הולדתה. רוֹמה נותרה פליטה חסרת כּל ובני משפחתה הקרובים נרצחו. קרוב לשישה עשורים אחר כך גוללה רומה ברגישות ובגילוי לב, בספר שכתבה במשותף עם בנה דורון, את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד. הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948.

לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף בספר במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה.