"הייתי רוצה שגטו טרזין ייזכר כפי שהיה", כותבת רות בונדי. "מקום של התעלות נפש וגם של קשיחות, של קטנוניות וגם של רוחב לב, של עזרה הדדית וגם של התעלמות מסבל הזולת, קלידוסקופ של בני אדם במלכוד ובמצוקה, שידעו לשמור רובם ככולם על צלם אנוש, שלא התאכזרו איש לרעהו, שקיוו להחזיק מעמד עד קץ המלחמה המיוחל, אשר בעבור רובם איחר לבוא אל ספרי התיעוד והמחקר על גטו טרזין מצטרף הספר הייחודי הזה העוסק בהיבטים מיוחדים של הגטו וקורות יהודי צ'כיה: הומור כנשק להתמודדות עם חיי היום יום בטרזין, מעמדם של המיוחסים, גורלן של הנשים, מפעל עזרה של איש צעיר, ילדים במחנה המשפחות באושוויץ ובחינת תולדות יהודי בוהמיה ומורוויה על-פי שמות הנספים בשואה.
"בספרה המאלף הצליחה רות בונדי במשימתה 'למצוא מחדש את הזמן האבוד' ולחשוף בפני הקורא את עולמם העשיר של אלה שידעו לשמור על צלם אנוש גם מול אימה שאין מילים לתאר אותה" [מרטין רודן, גשר, קיץ תשס"ג].
"בספר שלפנינו שבעה פרקי מחקר המשוחררים מהיובש המאפיין, לעתים, את הכתיבה האקדמית הסדורה. זאת למרות הדיוק בכתיבה ומגוון המקורות העשיר המובא בסופו של כל פרק... בפרק האחרון בספר חורגת בונדי, במידת מה, מתחומי הגטו ואפילו השואה. המחברת עומדת על אלף שנות ההיסטוריה של יהודי צ'כוסלובקיה באמצעות שמותיהם של 80,000 הנספים בשואה בקרבם... כך מציבה המחברת גלעד לזכרם של רבים בדרך מקורית להפליא" [דניאל נדב, ידיעון של ארגון עולי מרכז אירופה, מאי 2003].
"רות בונדי, הסופרת, העיתונאית והמתרגמת הוותיקה, מביאה פרקים מתולדות יהדות צ'כיה... היא מתארת בשפתה הבהירה את הגטו... ומביאה פרטים שלא היו ידועים עד כה... חשוב ומרגש" [יעקב בר-און, צפון העיר – שבועון תל אביב, 22 בינואר 2003].
