בתקופת השואה נאלצו היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני, כפרטים וכקולקטיב, להיאבק בראש ובראשונה על עצם קיומם. היהודי בשואה נדרש להיאבק כדי לשמור על חייו ועל חיי הקרובים לו, אך כל אותה העת נמשך מאבקם של היהודים לשמירה על זהותם, תרבותם ודתם. היהודים בגטאות יזמו פעולות חינוך במחתרת, הוציאו עיתוני מחתרת וניהלו פעילות פוליטית ענפה. יהודים דתיים נאבקו על קיום הקהילה, על תפילה במניין או על קיום סמלי של לוח השנה היהודי אפילו במחנות הריכוז. מוזיקה יהודית המשיכה להתנגן בקונצרטים שארגנו ועדות התרבות בגטאות או ביערות בכלי זמר שנלקחו בזמן המנוסה. ציורים, שירים וסיפורים נוצרו והוסתרו כדי לשמרם לדורות הבאים. כדי לזכור את העבר, לכאוב את ההווה ולחלום את העתיד.
לתיעוד בציור, לכתיבה האישית או התיעודית היה חלק חשוב במלחמתם של היהודים על שמירת צלם האדם גם על סף המוות. היה זה מאבק על הזיכרון. מלחמה בשכחה ובהשכחה. כדברי הסופר ניצול השואה אהרן אפלפלד בדברים שנשא ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשנ"ז: "היומנים שנכתבו בתקופת השואה הם ללא ספק הזעקות הבוערות ביותר שהעלתה הנפש. הזעקות עולות מגילים שונים, מאנשים נעדרי אמונה דתית ומבעלי אמונה. זהו ניסיון אחרון לשמר את האני בטרם יילקח מעמך".
השנה התמקדה התחרות בנושא השנתי של יד ושם : "הצלה בידי יהודים-סולידריות בעולם מתפרק".
היקף רחב ומגוון של מעצבים ואמנים השתתפו גם השנה בתחרות לעיצוב הכרזה הממלכתית.
מבין הכרזות שהוגשו לוועדת השיפוט, נבחרה הכרזה שעוצבה ע"י גב' רותם שריר , בת 24 ממודיעין, סטודנטית שנה ג' לתקשורת חזותית במרחב, במכללה למינהל ראשון לציון.
רותם בת בכורה למרים אדריכלית במקצועה. אביה יובל ז"ל, איש צבא, נהרג בתאונת דרכים. לרותם 2 אחים צעירים ממנה.
לאחר סיום התיכון התגייסה לצה"ל עם מוטיבציה גבוהה מאוד ורצון לתרום את חלקה למדינה ,להמשך המסורת והחינוך הביתי שקיבלה. שירתה בבא"ח גולני )החייל של אביה) בתפקיד מדריכה.
לאחר השירות הצבאי החלה את לימודיה האקדמאים בתחום תקשורת חזותית במרחב.
בעיצוב הכרזה בחרה להתמקד בנושא הנתינה שאינו מובן מאליו , לא בזמנים אלו ובוודאי שלא בתקופת השואה. הקרבת הנפש למען האחר, הענקה של חפצים בסיסים לאחר – שותפות במועט.
משפחתה המורחבת של רותם חוותה את מאורעות השואה בטריפולי – לוב.
רותם מציינת כי עיצוב הכרזה הסב לה גאווה,זכות גדולה, משמעות ערכית ובכך תרומתה הצנועה להוקרה וכבוד לכל ניצולי השואה.
מנימוקי חבר השופטים לבחירת הכרזה הזוכה:
בכרזה בה רישום פחם לירי של שני זוגות רגליים החולקות בזוג אחד של נעליים עולה במלוא עוצמתו נושא שותפות הגורל היהודי בתקופת השואה.
הרגליים אינן מרמזות לזהות המגדרית של הנועל אותן, אך רישומן המדוקדק והרגיש מפצה על העדר הזהות ומדגיש מסר הומניסטי על האדם. הרישום מצליח להעביר את תחושת הפגיעות ושבריריות חיי היהודי בשואה.
המתבונן בכרזה חווה את השניים שחולקים זוג אחד של נעליים ובכך מקבל תזכורת להיותו של היהודי קורבן נרדף בתקופת השואה ויחד עם זאת חווה את המעשה האצילי של שותפות הגורל בחלוקת זוג הנעליים, רכושם הדל והמתעתע של האסירים בין שני השותפים לגורל שנכפה עליהם.
כל אחד מהשניים נשאר יחף בעצמו ובעצם הקרבת נעל אחת למען רעהו הפגין סולידריות וחמלה.
ההליכה נוטעת במתבונן אסוציאציה לצעדות המוות והרקע הלבן המקיף את רישום הפחם נדמה למרחבי השלג בתוכם התבוססו שיירות האסירים.
רישום הפחם אף מתכתב עם מעשה האמנות בתקופת השואה בה אמנים נאלצו ליצור בתנאים לא תנאים תוך שימוש בחומרים מזדמנים מתוך גילויי גבורה והבעה עזה של רוח האדם בתקופה זו.
