אזרח גרמני ויהודי נרדף: פוגרום נובמבר ומחנה הריכוז זקסנהאוזן

דניאל בלטמן

בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה פינו הנאצים את מחנות הריכוז, מצאו את מותם קרוב ל-300,000 אסירים שנרצחו באכזריות בידי השומרים מצוות המחנות, בידי שומרים ומלווים אחרים שגויסו ללוות את המפונים ובידי רוצחים מזדמנים. מחקר זה, המבוסס על חומר ארכיוני רחב היקף שנאסף בעשרות ארכיונים ברחבי העולם, הוא הראשון המביא תמונה מפורטת על המאמץ שעשה הרייך השלישי למלא עד תום את משימתו לחסל את אויבי ה"גזע הארי", רגע אחד לפני הסתלקותו מעל במת ההיסטוריה.

הספר "צעדות המוות" זיכה את מחברו בפרס הבין-לאומי של יד ושם לספר מחקר על השואה ע"ש אברהם-מאיר שוורצבאום.

"ספרו של דניאל בלטמן הוא מונומנטלי, ולא רק על שום היקפו, אלא גם בגלל המגוון העצום של מקורותיו, שנאספו ביותר מ-20 ארכיונים בשש מדינות באירופה ובארצות הברית. לדעתי זהו מופת לעבודת היסטוריון במיטבה." [בועז נוימן, "הארץ", 21.07.2010] 

אברהם מיכרובסקי

ילד היה אברהם מיכרובסקי כשפלשה גרמניה לפולין ב-1939 והוא נאלץ לברוח מעירו לודז' לוורשה עם אמו, ארבעת אחיה, סבו וסבתו מפני הגרמנים המתקרבים אל העיר. לאחר כחצי שנה הצליחה אמו לשוב ללודז' ונישאה שם בשנית לשלמה אוברבאום, ואילו אברהם נותר בגטו ורשה. תוך ניצול קשריהם עם מרדכי חיים רומקובסקי הצליחו האם ובעלה להבריח את אברהם לגטו לודז' באביב 1941. בכתיבה רגישה, כנה ושקולה מתאר אברהם את החיים בגטו, את בית ההבראה במָרישין, את האקציות למחנות ההשמדה ואת חיסולו הסופי של הגטו בקיץ 1944. אברהם, אמו ואביו החורג היו בין מאות היהודים שהושארו בחיים לאחר חיסול הגטו כדי לעבוד במפעלי ייצור בגרמניה. אברהם ואמו הועברו תחילה למחנה הנשים רָוונסבריק שבו חוו התעללות והשפלה, ולאחר מכן הועברו לקֵניגס-ווּסטֶרהאוזן שבו שהה אביו החורג של אברהם. בתחילת אפריל 1945 הועברו השלושה לזַקסֶנהאוזן, ושם שוחררו בידי הצבא האדום.

שארל זיידה

בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.

עורכים: פאוול פוליאן, אהרון שנייר | מרוסית: ענת שולץ־מנדלסון

שבי הוא תמיד אסון אך בעת מלחמת העולם השנייה היה סוג אחד של שבויי מלחמה אשר היו מיועדים לחיסול מידי ובלתי ניתן לערעור, אלה היו השבויים היהודים אשר נידונו למוות ודאי. אלפי שבויי מלחמה יהודים קיפחו את חייהם במהלך המלחמה; רק מעטים מהם ניצלו בדרך נס תוך הסתרת יהדותם. מלבד האכזריות של הנאצים סבלו השבויים היהודים לעתים קרובות גם מן האנטישמיות הארסית בקרב השבויים הסובייטים מן השורה. יהודים שבויי מלחמה אשר ניצלו מן התופת הנאצי מספרים בספר זה על גורלם הטרגי, על חבריהם ועל מציליהם, על הבוגדים ועל המרצחים.