חזרתי לעבודה – העבודה קשה מאוד. יש לנו מטופלים רבים. את יודעת טוב מכולם מה היה מקצועי עבורי תמיד; אבל היום, במצבי הנפשי המעורער מאוד, גם כאן אינני מוצאת מנוחה – הכל איבד את המשמעות, והגעגועים אל היקרים לי מכל, שכבשתי במאמץ רב, הולמים בי בכוח עצום. כשאני בעבודה, אני נמשכת אל הבית – ואז אני מגיעה אל הבית הריק, הבית הריק הזה, ואני שוב רוצה לברוח... (מכתב ממיניון לבת דודתה האלה, 15 בדצמבר 1943, וינה). משפחת לנגנס היהודית מווינה עשתה מאמצים נואשים לעזוב את אוסטריה לאחר סיפוחה לרייך הגרמני בשנת 1938 . האב ליאו והילדים מנואלה וגיאורג נמלטו בעוד מועד לארצות־הברית, ואילו האֵם מיניון נשארה עם הוריה התשושים והחולניים והחלה לעבוד בתור אחות בשירות הקהילה היהודית, בבית החולים לילדים בווינה. רק במזל גדול חמקה מגירוש וניצלה גם מכמה הפצצות מן האוויר לקראת סוף המלחמה. מיניון נמנתה עם היהודים המעטים בווינה שזכו לחוות את יום השחרור ב־ 1945 ואת הימים הראשונים שלאחר המלחמה. דרך מחנה עקורים בדרום גרמניה הצליחה באמצע שנת 1946 להגר סוף־סוף לארצות־הברית, אבל אושרה של המשפחה שהתאחדה מחדש לא האריך ימים משום שמיניון חלתה ונפטרה בשנת 1949 בטרם עת. מיניון רשמה את חוויותיה ואת רגשותיה במכתבים וביומן, ומצטיירת מהם תמונה של אישה חזקה מאוד ועצמאית שאינה מאבדת את כבודה ואת יושרתה למרות הריחוק ממשפחתה ותנאי המחיה הקשים בווינה הנאצית. רישומיה המרתקים ומכתביה המרגשים אל בני המשפחה ושלהם אליה פותחים צוהר אל חיי היום־יום של האוכלוסייה היהודית בווינה של הרייך השלישי. הם מספרים מכלי ראשון על אתגרי הבריחה הקשים ועל הדאגה העמוקה של המהגרים לקרוביהם שנשארו מאחור.
