"איני יודע איזה משפט תוציא ההיסטוריה עלינו, כלומר על המהנדסים ממשרד הבנייה [...] האם היה טעם לסרב לפקודה? ידועים מקרים רבים שאחד סירב למלא פקודה ולא רק הוא נענש אלא קבוצה שלמה נענשה איתו, ואחר הפקודה מילא השני או השלישי או העשירי". פעילותו החברתית וכישוריו המקצועיים הביאו את האדריכל יעקב שטֶנדיג, יליד 1891, לצומתי דרכים מרכזיים בתולדות יהודי קרקוב לפני השואה ובמהלכה. ביודנרט עמד שטֶנדיג בראש המחלקה הטכנית של הקהילה, ובקיץ 1943 חודשים אחדים לאחר שגורש מגטו קרקוב עם 8,000 יהודים אחרים למחנה פלשוב, הוא מונה לתפקיד בכיר במשרד הבנייה של המחנה. לאחר מסכת ייסורים ארוכה שרד שטֶנדיג, ובשנת 1946 עלה לארץ, חידש את פעילותו כאדריכל והיה ממקימי בית ציוני אמריקה בתל אביב. הוא נפטר בשנת 1952. בדוח מפורט שהגיש לוועדה היהודית ההיסטורית בפולין סמוך לתום המלחמה גולל שטֶנדיג את קורות בנייתו של המחנה לעבודת כפייה פלשוב ואת גורל אסיריו וכן הביא עדויות של אסירים יהודים נוספים שנכלאו במחנה, מהם מי שהיו שותפים מרכזיים לתכנון התשתיות השונות בפלשוב ולהנחתן ותִפעולן. כמי שהופקד על מפעלי הבנייה המרכזיים במחנה, בשלהי 1944 הוטל על שטֶנדיג בין השאר לפוצץ את הבניין המפואר של אולם הלוויות של בית העלמין היהודי שעתה נכלל בתחום המחנה ושימש כאורווה. בחיבורו העלה בכתב את רגשות האשם שליוו אותו עת ביצע את תפקידו בהחרבת הבניין, והוא הוסיף והדגיש כי “איני מעלה את ההרהורים האלה כדי לחפש מחילה ולהצדיק את תפקידי בפיצוץ הבניין הזה. איני יכול לחפש סליחה וגם לא אמצא אותה, [...] אך כנסיבה מקלה יש לראות את העובדה שלקחתי איתי למחנה את אשתי ואת בִתי, והן בוודאי היו נופלות קורבן איתי במקרה של סירוב”. פלשוב: התחנה האחרונה של יהודי קרקוב, 1942 – 1945 הוא קלֵידוסקופ של מאורעות, דמויות, פינות ואפיזודות מחיי המחנה, וייחודו בהיותו ספר עדות של מהנדסים ואדריכלים ובו הנתונים לא באומד ובערך אלא במידות מדויקות. מהדורה שנייה, מחודשת ומורחבת.
