צֶ'רנה ברקוביץ' נשלחה עם בעלה, בתה והוריה המבוגרים ועם קהילתה מקימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לגטו שַרגוֹרוֹד שבטרנסניסטריה. שנתיים וחצי חיה צֶ'רנה בצלה של סכנת חיים מוחשית ומתמדת, ואף-על-פי-כן מצאה בקרבה את עוז הרוח לכתוב ביומנה מדי פעם בפעם. בכתיבתה המרתקת ובתיאוריה העשירים ציירה במילים את ביעותי הגירוש לארץ הגזרה והמוות טרנסניסטריה ואת החיים בגטו שַרגוֹרוֹד במלוא עליבותם, את ההתמודדות עם הרעב ועם תנאי המחיה הקשים, את המלחמה על חייהם של יקיריה שחלו בטיפוס, את האבל הכבד על מות אביה, את שרירות לבם של השלטונות הרומניים ואת העמידה העיקשת שלה למול כל המוראות האלה.
וילי, בנה של צֶ'רנה, הצליח לעלות לארץ-ישראל לפני גזרת הגירוש. כמה אגרות עוד הגיעו אליו משַרגוֹרוֹד, אבל הקשר ניתק. המחשבה שהוא חי חיים שלווים בשעה שמשפחתו סובלת הניעה אותו להתגייס לצבא הבריטי. וילי שימש נהג בפלוגת הובלה ארץ-ישראלית ונמנה עם הכוחות של בעלות הברית שנחתו בחופי איטליה. רק חודשים ארוכים לאחר סיום המלחמה נודע לו שמשפחתו שרדה את זוועות טרנסניסטריה ושבה בשלום לביתה. במסע רצוף תלאות וסכנות הצליח וילי לבקר בבית ילדותו ולהיווכח ששלום להוריו, לאחותו ולסבתו.
פרקים מזיכרונותיו של וילי, שירש מאמו את תשוקת הכתיבה, וכן מבחר מן המכתבים שכתבו בני המשפחה זה לזה, משלימים את יומנה של צֶ'רנה לכלל סיפור על משפחה אחת מקימפּוּלוּנג ששרדה את אימי השואה ברומניה.
