נופי זיכרון: וינה, טרזינשטט, אושוויץ, כריסטיאנשטט, גרמניה, ניו יורק
רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה כי לעולם יהיו חסרים שם "הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת". ולכן ספרה נופֵי זיכרון אינו כרוניקה של אירועים דווקא אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדוּת ונערוּת בווינה, הגירוש שלה ושל אמהּ לטרזיֶנשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, המעבר למחנה העבודה בכריסטיאנשטט, הבריחה מצעדת המוות והחיים בגרמניה שאחרי המלחמה עד ההגירה לארצות-הברית. מסע הזיכרון שלה, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה, משורטט ביד אמן מרגשת ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת ואולי דווקא בשל כך בעל עצמה מטלטלת. רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם, למשל גורלו של אביה, ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.
רות קלוגר ואמהּ שרדו את השואה והיגרו לארצות-הברית שבה נעשתה רות פרופסור לספרות גרמנית וסופרת. אביה ואחיה למחצה נספו. רות קלוגר היא כלת פרס היינריך היינה (1997) והפרס הספרותי היוקרתי על שם תומס מאן (1999).
