"נכון אמא? נכון שגז לא כואב? שזה מוות מהיר מאד, אולי אפילו יותר טוב מחוטי חשמל?", שאלה צלינקה בת ה-12 את אמה, בשעה שעמדו ערומות בפתח תא הגזים באושוויץ-בירקנאו. צלינקה, ילידת קילצה, כבר התנסתה בחיים בגטו, בהתחמקות מהסלקציות ובעבודה במחנות, והיתה בין הבודדים מילדי קילצה שניצלו מהמתה. הד"ר מנגלה שלח אותה אל תאי הגזים, אך היא הצליחה להימלט ולשוב ולמצוא את אמה. יחד עם האם הועברה צלינקה למחנות רוונסבריק ומלכוב. באותם ימים אפלים שגזלו ממנה את תום הילדות, פנתה צלינקה אל הנחמה שבדת. הספר זכה בפרס זאב ז"ל לספרות ילדים ונוער, תשס"ד.
"מאותם סיפורים שלא ייאמנו, שבהם ילדה מצליחה להימלט מן הסלקציות, ואחר כך עובדת במחנות, וכשהיא נשלחת אל תאי הגזים היא מצליחה להימלט ולשוב אל אמה" [רות אלמוג, הארץ, 9 במאי 2003]. "מקרים של ילדים ששרדו וניצלו ממחנה ההשמדה אושוויץ הם נדירים ביותר. כזה הוא סיפור הישרדותה המופלא והנדיר של צלינקה, שמצליחה להימלט מתא הגזים, ולשוב ולמצוא את אמה... למרות הסבל הנורא המתואר בספר, סיפור העדות האמיתי של צלינקה הוא סיפור של תקווה ונקמה... ספר מדהים, מתאים לגילאי 11 ומעלה, ספר שחובה לקרוא" [עופרה ורד, הצופה, 25 באפריל 2003]. "ספר מרתק ומלמד על כוח ההישרדות של האדם, גם בתנאים לא-אנושיים". [רחל שוורצבוים, זו עירי, דצמבר 2002].
