מדעי הגזע

באותם ימים של התבודדות אמרתי לעצמי: אוכל לכתוב את "יומנו של אסיר" או לפחות, להשלים את הקריאה... אבל אינני מצליח להתרכז לא בזה ולא בזה. מחשבותי משוטטות ללא הרף בין בארי, פוג'ה ושפלת סלרנו; אני מטה אוזן לכל ירייה, לכל זמנים של מטוס שחג מעל ההרים; בחרדה שכזאת בעודי מתוח כולי בציפייה לאפילוג שלפחות מבחינתנו אינו יכול להיות רחוק, אין בראשי מקום לכל מחשבה אחרת. כך המשכתי לבזבז זמן שלעולם לא אמצא שוב, אבל אינני מסוגל.

(מתוך יומנו של נינו קונטיני, 16 בספטמבר 1943)

עורכת:

ד"ר שרון קנגיסר כהן

תוכן העניינים:

מבוא

דן סטון – לורנס ל' לנגר (1929–2024): דברים לזכרו

ברברה אנגלקינג – "אני לא יודעת לכתוב": בקשות סיוע שהופנו אל הוועד היהודי הלאומי בוורשה, 1943–1944

פביו קויפמן ורוּאי אפוֹנסוֹ – חוקיותן של אשרות הכניסה שהנפיקה הקונסוליה של ברזיל בהמבורג, 1938–1939

קנת ה' מרקוס, מַרלוּ שכרוֹבֶר וסימון אֶרלַנגֶר – לזכור את מחנות הריכוז ממלחמת העולם השנייה: אתרי זיכרון בהולנד וצדק מעברי

אפרת בוכריס – שירת הרקוויאם מאת ג'וזפה ורדי בטרזיינשטט: מוזיקה מנחמת

מחבר: ראובן פֶלדשוה (בן־שם(

איני יודע אם יגיע הפנקס הזה עם רשימותי לעין קורא בעולם, אף שהייתי מאוד־מאוד רוצה בזה. קשה לנבא, אם אזכה להוציאו לאור או ירצו להוציאו אחרים כשימצאוהו אחרי מותי. ]...[ יסלח לי הקורא ]...[ על שלא אחסוך אף צרה אחת, אף תיאור צער אחד, אותו עברנו. חשוב כל פרט, שיֵֵֵיֵדע העולם, יזכור ויחרות אותו בזיכרונו ויוציא ממנו מסקנה נאותה. בטוחני שצער כזה וסבל כזה ויחס כזה עוד לא היו בעולם.
דצמבר 1940

כתביו של איש האשכולות ד"ר ראובן פלדשוה (בן־שם) נמנים עם כתבי היד המעטים שנכתבו עברית במקור בגטו ורשה ומהיחידים ששרדו לאחר חורבן הגטו וגירוש היהודים אל מחנות המוות.

בכתב יד קטן וצפוף המשתרע על פני מאות עמודים תיעד פלדשוה את קורותיו וקורות בנות משפחתו בימי השואה החל במנוסה מוורשה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והחזרה לעיר, עבור ברדיפות הגרמנים, הכליאה בגטו, הגירושים לטרבלינקה וכלה בבריחה מהגטו והמסתור בכפרים הפולניים בצד ה"ארי" ערב מרד גטו ורשה.

חלקים נרחבים בחיבור עוסקים בהתרחשויות שהכותב היה עד להן או לחלופין התוודע להן, ולצידם שולבו קטעים רבים בעלי אופי של מסות, דברי הגות, ניתוח של תהליכים והתמודדות עם שאלות היסטוריות, פוליטיות ואמוניות.

מחברת: מגלי רונו קטורזה

כל אחד מאיתנו מצא במריאן את האוזן הקשבת שהיה זקוק לה בזמן שבו התמוטטו כל העוגנים שלנו. ציפינו לחופש בלי מלחמה ונקלענו לתוך חלום בלהות. [...] כל אחד מאיתנו העביר את הנטל שלו לצעירה בת עשרים ושתיים. והיא נשאה בגבורה את הנטל הזה במשך ארבעים יום בחיוך [...] אנחנו לקחנו ממנה הכל ולא נתנו לה דבר.
-- מתוך עדותה של אליס לֶֶנץ פודולסקי, מילדי כלא פּּאקס

מריאן כהן הייתה צעירה יהודייה ממוצא גרמני, ילידת 1922 , שהיגרה בשנות השלושים לצרפת עם משפחתה. לאחר כיבוש צרפת בימי מלחמת העולם השנייה הצטרפה מריאן לתנועת ההתנגדות לנאצים והבריחה ילדים יהודים מצרפת לשווייץ ובתוך כך סיכנה את חייה. ב־ 31 במאי 1944 ליוותה קבוצה של ילדים ובני נוער באחד מנתיבי ההברחה, ואולם קבוצתה נפלה לידי הגרמנים ומריאן והילדים נשלחו למעצר בכלא פּּאקס. בכלא נחקרה מריאן בעינויים ואף־על־פי־כן לא מסרה מידע על חבריה למחתרת מתנועות הנוער היהודיות בצרפת. אלה ביקשו להבריחה מן הכלא, אולם היא סירבה לנטוש את בני חסותה הצעירים לגורלם. בלילה שבין 7 ל־ 8 ביולי 1944 הוציאו כמה בעלי תפקידים נאצים מן הכלא את מריאן וחמישה לוחמי מחתרת צרפתים, הובילו אותם ליער בקרבת מקום ורצחו אותם. חייה של מריאן נגדעו באכזריות, והיא בת עשרים ושתיים.