איך הגענו למצב שמאלצים אותנו לרצוח במו ידינו את אחינו ואחיותינו. אלה היהודים היקרים שלנו, ובמו ידינו אנחנו מוליכים אותם אל מותם. כך, מזועזעים, מיואשים, נאלצנו להוביל את האומללים לעקדה. זאת הפקודה המצמררת הבלתי אנושית שאמורה למנוע מרחץ דמים גדול יותר. האם נהגנו כיאות? האם לא היינו צריכים לומר "תמות נפשי עם פלִשתים" ולהודיע ליהודי העיר שכל אחד יעשה כל מה שביכולתו להינצל? [...] אולי היה נכון יותר, למען ההיסטוריה שלנו, לומר לעצמנו "ידינו לא שפכו את הדם הזה". [...] בשעה שגורלנו היה נתון בידיהן המגואלות בדם של מפלצות, אילץ אותנו אינסטינקט החיים למלא אחר ההוראות המפלצתיות ההן. ומה יגידו על כך, על התנהגותנו זו, בדורות הבאים? ובכלל, כיצד יביטו בנו אותם יהודים חסרי הישע כשיפנו אלינו בבקשם הצלה אצלנו? יהושע שכנר, יליד טלוּסטֶה, נקלע בעל כורחו אל לב המאפליה. בימי הכיבוש הנאצי היה חבר בוועד העזרה העצמית בעירו, ולאחר מכן גויס לסייע ליודנרט באיסוף כספים מבני הקהילה ומונה לחבר ביודנרט. שכנר אמנם ניסה לסייע ליהודי עירו ככל יכולתו, ואולם נאלץ לא אחת לפעול נגדם ונגד היהודים הפליטים שהצטופפו בה. רבים מן הגרמנים ששירתו באזור, ועמם גם רבים ממשתפי הפעולה האוקראינים, סחטו בלי הרף את הקהילה ודרשו ממנה למלא את "הזמנותיהם" – בכסף או בחפצים, והיהודים האמינו שמענה להזמנות אלה ירחיק מבני הקהילה את הפורענות. לאורך התקופה רשם שכנר את שראו עיניו ואת שהציל מפי עדים למאורעות שהתרחשו בעירו ובסביבתה. עוד בימי השואה, עת ישב במחבוא, החל לערוך את הכרוניקה ולעבדהּ, ולאחר השחרור הוסיף עוד מידע שליקט מפי ניצולים בני הסביבה. לכתביו של שכנר נוספו בספר שלפניכם מבוא והערות להשלמת המידע ולדיוקו. שכנר ניסה לכתוב באופן שכלתני ומרוחק, אבל הדבר לא עלה בידו ולאורך הכרוניקה שבות ועולות שאלות שהעיקו עליו בקשר לגורל שנגזר על העם היהודי כולו, על קהילתו ועל התפקיד שהוא וחבריו להנהגה נאלצו למלא. הכרוניקה היא אפוא תעודה חשובה ומרתקת על חייהם ועל מותם של יהודי טלוּסטֶה וגליציה המזרחית, הכתובה מנקודת ראותו של חבר יודנרט שנאלץ להכריע בסוגיות אנושיות קשות מנשוא, שאין הדעת משגת, בימי האימה של מות הזמן היהודי.
