יקירי, מה אכתוב? לכתוב לכם ולספר לכם את כל מה שעברנו בשנים האלה, איני מסוגל. שום דיו לא יספיק כדי לתאר לכם את הכל, וגם הדמעות בעיניכם לא יספיקו בשביל לבכות את הטרגדיה הגדולה של עמנו. (עזריאל טוּניק, סטוֹלפּצֶה, 7 בנובמבר 1944)
עם השחרור מעול הנאצים ובחודשים הסמוכים לניצחון על גרמניה הנאצית כתבו ניצולי שואה מכתבים לבני משפחה, לחברים ולמכרים; חיילים יהודים מכוחות בעלות הברית שהשתתפו בשחרור אירופה כתבו מכתבים ליקיריהם שבבית. במכתבים נארגה קשת הרגשות של הכותבים, ונמהלו בהם אנחת רווחה, כאב על האובדן שאין לו מזור ואפילו תקווה לעתיד טוב יותר. אוסף מיוחד במינו של מכתבים ראשונים מעין אלה מוצג באנתולוגיה זו. מן המכתבים עולה הקול הקמאי שבקע אחרי השחרור. הכותבים מתאבלים על מה שאבד ובה בעת מושיטים יד מתוך החורבן בכמיהה למגע עם יקיריהם בעולם שעדיין עומד על תילו. את המכתבים ליווינו בתחקיר המבקש לראות בכל אחד מן הכותבים יצור אנושי שלם, ולשם כך העמדנו את המכתבים בהקשרם ההיסטורי והוספנו מידע על כותבי המכתבים ועל האישים הנזכרים בהם. נכתב בדמעות הוא אוסף גולמי ורב עוצמה של עדויות ישירות על האסון שפקד את העם היהודי, המתגבשות לתעודה היסטורית חשובה על ימי השואה. לקוראי האנתולוגיה נקרע צוהר אל המיקרו־היסטוריה באמצעות קולו האישי של האדם הכותב את סיפורו, ולא פעם גם את סיפורם של אחרים. כל מכתב המובא באוסף זה עומד בפני עצמו, שלם ויחיד, חוט אותנטי ורב הבעה במארג ההיסטוריה של השואה.
