"המסע הרגלי התנהל בכבדות. אחי ואני צעדנו בתוך השיירה הארוכה. לא הכרתי איש מהנוסעים האחרים ולא הבנתי על מה הם מדברים ביניהם בהונגרית. בכל המצבים הקשים תמיד היה מישהו שדאג לנו, ואילו עכשיו הייתי אחראי לעצמי ולאחי, שבכה והתלונן וסבל מרעב ולא היה בידי להושיעו... הייתי בן חמש וחצי, ועמדתי במרכז מחנה ברגן-בלזן בגרמניה, על תלולית עפר, עם אבנר אחי בן הארבע ורבע. עמדנו שם לבדנו, בלא משפחה, בלא איש או מודע, שני ילדים פולנים בתוך קבוצה של יהודים הונגרים". בין נוסעי רכבת קסטנר היו שני ילדים יהודים מקרקוב. בספר נחשפת לראשונה העובדה הייחודית הזאת בפרשה הידועה של רכבת קסטנר. וינברג אינו מבין עד היום מנין שאב את כוחות הנפש ותבונת החיים להתמודד עם העולם האכזרי שהושלך אליו. הוא היה בן תשעה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את קרקוב שבפולין, ובן שנתיים וחצי כשעבר עם הוריו ואחיו הקטן לגטו. הוריו נרצחו ודודתו מלכה הצליחה למלט את האחים מן הגטו. שנתיים כמעט נדדו בין הכפרים הפולניים ולבסוף הגיעו להונגריה ושם הצליחה דודתם להבריחם לרכבת קסטנר מתוך תקווה שיגיעו במהרה לארץ-ישראל. אך לא כך היה. שני הילדים מצאו את עצמם בלבו של מחנה ברגן-בלזן ומסביבם זרים שאינם דוברים את שפתם. נעמי מאיר, שנמנתה עם נוסעי רכבת קסטנר, אימצה אותם וטיפלה בהם במסירות. רק בסוף 1944 שוחררו כל נוסעי רכבת קסטנר מן המחנה. האחים נשלחו לשווייץ ועלו משם לישראל.
