מרבית ניצולי השואה לא היו מודעים במשך שנים רבות לערכו הלאומי של החפץ המצוי ברשותם: מסרק, גזיר נייר, בובה, רישום או ערכת תפירה. לדידם היו חפצים אלה חלק מדרכם האישית לשימור זיכרונם של בני משפחה שנרצחו ושל קהילה שחרבה. צוות מחלקת החפצים של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם יצא לא אחת אל בתיהם של ניצולים, אל קרובי משפחתם של הקרבנות ואף אל אתרי רצח וגטאות באירופה במטרה לחפש פריטים אותנטיים שהם בבחינת מצבה לנספים. החפצים הם בעיקרם יומיומיים ולכאורה חסרי חשיבות, אך מבעדם משתקפות תמונות חיים של בעליהם. בשל הנסיבות המיוחדות של השואה, משמעותם של החפצים הללו מועצמת מעבר לערכם האישי וההיסטורי, שכן הם בבחינת עדים לדורות הבאים המספרים בדממה על פיסות חיים שנקטעו ועל רסיסי זיכרונות המבקשים להישמר, וככאלה יש בהם כדי להאיר פינות אנושיות ייחודיות, לתעדן ולהנציחן.