עדים דוממים: סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם

עורכים: בלה גוטרמן, אבנר שלו

 נחמה טק

שואת העם היהודי הייתה מנת חלקם של נשים וגברים כאחד. האם חוו נשים וגברים את השואה בדרכים שונות? מה עלה בגורלם בסביבות שונות - בגטאות, במחנות, ביערות? כיצד הגיבו לאתגרים שעמדו בפניהם ואיש כלפי רעהו? האם חוויותיהם של יהודים ממזרח אירופה מקבילות לחוויותיהם של יהודים ממערבה? הסוציולוגית נחמה טק מנסה לענות בספרה על שאלות אלה ואחרות באמצעות ראיונות רבים שערכה עם ניצולי שואה ובסיוע יומנים, ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. הציר המקשר בין פרקי הספר הוא השלבים השונים של השואה - ההפרדה בין יהודים לארים ונישולם ממקורות הפרנסה; הקמת הגטאות והחיים בהם; מחנות הריכוז; הסתתרות והתחזות בעולם הנוצרי; התנגדות. הספר מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפוּת וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעִתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה.

בשיתוף מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות

רוֹמֶק מַרבֶּר

הבית היה ריק. הסתכלתי סביב בתקווה למצוא סימן כלשהו, אולי הודעה, אך לא היה דבר. ...] על מה חשבתי? איני יודע. הלוואי שידעתי. אמא, אחותי התאומה, סבא וסבתא, חברתי והוריה, חברַַי ורוב היהודים שחיו בגטו נעלמו לבלי שוב [...] החיים נעשו כה עגומים עד ששום דבר לא היה חשוב עוד. לא הייתי מודע למתרחש סביבי והייתי אדיש לגורלי.

רוֹמֶֶֹק מַַרבֶֶּר ואחותו התאומה רוֹמָָֹה נולדו בנובמבר 1925 בעיירה הפולנית טוּרֶֶק, הסמוכה לגבול גרמניה. ילדותו עברה עליו בנעימים בחיק משפחתו ובחווה של משפחת אמו. כשפלשה גרמניה לפולין נמלטה המשפחה מפני הצבא הפולש לוורשה, אך זמן מה לאחר כיבושה של העיר שבו בני המשפחה לטוּרֶֶק. האב משה והאח הבכור קוּ הּבּ נמלטו לווילנה ומשם הצליחו לחלץ עצמם מציפורני הנאצים.

רוֹמֶֶֹק, אחותו ואמו רּבּוֹנֹקה עברו עם הוריה של אמו לחווה המשפחתית, אבל גורשו ממנה לבוֹחֹניה שבתחומי הגנרלגוברנמן. בבוֹחֹניה יצא רוֹמֶֶֹק לעבודה כדי לסייע לפרנסת משפחתו, ובאביב 1941 נכלא עם משפחתו ועם יהודי העיר בגטו. באוגוסט 1942 פשטו הנאצים על הגטו ובני משפחתו נלקחו להשמדה. רוֹמֶֶֹק, שניצל במקום עבודתו, ברח כעבור כשנה מן הגטו, אבל נתפס עקב הלשנה ונכלא במחנה הריכוז לָּפָּש בּוּ. במחנה פגש את דודו האהוב אָָבֶֶּק והשניים שרדו יחד כמעט עד השחרור, ואף בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ־בירקנאו. לאחר תלאות וייסורים השתחרר רוֹמֶֶֹק במחנה לַּפַּטלינג.

לאחר השחרור הצליח רוֹמֶֶֹק לשוב ולהתאחד עם דודו, והשניים שמו פעמיהם לאיטליה בתקווה לעלות לארץ־ישראל. לאחר שנכזבה תקוותו נפרד מדודו ופנה לאנגליה, שבה כבר השתקעו אביו ואחיו, ובה שיקם את חייו והיה למעצב ספרים ומאייר בעל שם. לבית ילדותו ולפולין לא שב עוד.

 בספר לבלי שוב מסרטט רוֹמֶֶֹק ביד אמן את קורות חייו המוקדמים וחושף את טלטלות נפשו, את כוח הרצון ואת הייאוש, את רגעי השמחה ואת שיברון הלב, את דבקותו בעקרונות המוסר ואת אמונתו בערך החיים, ומבין השורות עולות האהבה והאחווה שבהן נאחז אף בשעות האפלות ביותר של חייו.

ברט בדיחי
פרדריק מטזו

בחורף 1941 ארזה אמה של ברט אלזֹון מזוודה, ציידה את בתה בת התשע בתעודת הטבלה קתולית מזויפת ובלי הסברים רבים שלחה אותה מביתה בליֹון לבית האלמנה מארי מסֹונה, איכרה טובת לב שהתגוררה בכפר מֹונֶסֶ ל השוכן במחוז הררי של צרפת הסמוך לגבול עם איטליה. ככל ילדי הכפר למדה ברט בבית הספר המקומי, עזרה במטלות הבית והמשק והתנהגה למופת. היא ביקרה בכנסייה והתפללה מספר תפילה נוצרי, ותמיד צפנה בליבה את סודה הכמוס פן תיחשף זהותה היהודית, והיא ומסתיריה־מגיניה ישלמו מחיר כבד. בספטמבר ,1944 לאחר שחרורה של ליֹון, התאחדה עם משפחתה ושבה לעיר זו. מאז הוסיפה לעמוד בקשר לבבי עם הגברת מסֹונה, ועד היום נשמרת הידידות בין משפחותיהן.

סיפור חייה של ברט וחיי משפחתה שזור בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל הצעירה. ברט נישאה בצרפת לבחיר ליבה בן־ציון בדיחי, צבר ירושלמי ממוצא תימני, ויחד השתקעו בירושלים וגידלו את בניהם. ברט היא סבתא אוהבת לנכדים ולנינים, אך היא נושאת בליבה את כאב האובדן של נכדה הבכור גיל בדיחי, קצין בחיל השריון, אשר נפל בקרב בשנת 2002.

היום היא עובדת בהתנדבות במרכז המבקרים של יד ושם במסירות ומתוך תחושת שליחות. ֵהספר מעולם לא היינו ילדים, שנכתב בעזרתו של פרדריק מטזו, מספר את סיפורה של ברט כמתוך שיחה קרובה וקולחת.