זיכרונות

רומה נוטקביץ' בן-עטר ודורון בן-עטר

יוסף ז'מיאן

יוסף א' טננבאום

שארל זיידה

בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.

סמואל אולינר, קתלין לי

אליו טואף

ב ־ 11 באוגוסט 1939 זומנתי ללשכה הצבאית בליבוֹרֹנוֹ ושם הודיע לי קצין: 

״על־פי הצו המלכותי מיום 22 בדצמבר 1938 ,השנה ה־ 17 לעידן הפשיסטי, בני הגזע היהודי אינם רשאים לשרת בצבא איטליה. לכן אני מוסר לך את אישור השחרור המוחלט. איטליה אינה זקוקה לך״. [...] המשפט הזה נחקק בזיכרוני והדהד בו עד כדי כך שבעת שהתקבלתי למחתרת, כמה שנים לאחר מכן, חזרתי עליו לפני המפקד שלי והוספתי: ״אני באמת חושב שכעת איטליה זקוקה גם לי״.

הרב אֵֵליוֹ טוֹאָָֹף נולד בליבוֹרֹנוֹ ב־ 30 באפריל 1915 ונפטר ברומא ב־20 באפריל 2015 . בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהיה רב צעיר, נאלץ לנדוד עם משפחתו בין מקומות מסתור באזורים כפריים של איטליה, בהם היישובים פַַבּרּיאנוֹ,ֹ אוֹרֹצָָ'נוֹ פּּיזָנָוֹ,ֹ וַלַדיקַַסטֵֵלוֹ ופוֹצֵֵֹ'טֶֶה. הוא חמק בנס ממוות בטוח מידי הנאצים יותר מפעם אחת ואף התנדב למחתרת האיטלקית. לאחר המלחמה מונה הרב טוֹאָָֹף לתפקיד הרב הראשי של רומא ונשא בו יובל שנים. מדובר בתפקיד בעל חשיבות מדינית ובין־דתית אדירה, בעל השפעה לא רק על יהודי רומא ואיטליה אלא אף על יהדות העולם ועל היחסים בין מדינת ישראל, הווטיקן ומדינות המערב. בזמן כהונתו הצליח הרב לשקם את הקהילה היהודית המקומית בעקבות השואה, נאבק בדעות קדומות והחזיר ליהדות איטליה מעמד של כבוד והכרה בעולם. ספר זה הוא האוטוביוגרפיה של הרב טוֹאָָֹף, בן שיחם של אפיפיורים ומדינאים. סיפורו המרתק מתואר בכתיבה מלאת חיים המבטאת אופטימיות, אהבת האדם וזיקה עמוקה ליהדות.