מוצרים מתוייגים עם 'זכרונות'

יעקב וקסלר ושקינל 

בכיתה ה, חוסר הדמיון שלי [להורי] גרם לי לצרוח מול הראי. [...] היה נדמה לי שראיתי בעצמי משהו מתווי פניו של אבא. "אמא, אמא, אני דומה לאבאל'ה! נכון?!" אבל במקום תשובה הייתה דממה. ולי לא נותר אלא לזעוק: "כי אם אני יהודי, עוד תראו מה אעשה לעצמי!״ כמה פחדתי להיות יהודי, כמה לא רציתי להיות יהודי!

פניה פישר

פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב־ 1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה )יוּדל( פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב־ 1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה. לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943 . מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה. בשנת 1947 , בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה

פני ולד

בצלאל (סאלק) לינהרד

נח (נתן) זלכובר

אריה (לאון) מילרד

זיגמונד זיגרייך

עליזה ברק־רסלר

יצחק טולקה ארד

בשיתוף ידיעות ספרים

אברהם מיכרובסקי

ילד היה אברהם מיכרובסקי כשפלשה גרמניה לפולין ב-1939 והוא נאלץ לברוח מעירו לודז' לוורשה עם אמו, ארבעת אחיה, סבו וסבתו מפני הגרמנים המתקרבים אל העיר. לאחר כחצי שנה הצליחה אמו לשוב ללודז' ונישאה שם בשנית לשלמה אוברבאום, ואילו אברהם נותר בגטו ורשה. תוך ניצול קשריהם עם מרדכי חיים רומקובסקי הצליחו האם ובעלה להבריח את אברהם לגטו לודז' באביב 1941. בכתיבה רגישה, כנה ושקולה מתאר אברהם את החיים בגטו, את בית ההבראה במָרישין, את האקציות למחנות ההשמדה ואת חיסולו הסופי של הגטו בקיץ 1944. אברהם, אמו ואביו החורג היו בין מאות היהודים שהושארו בחיים לאחר חיסול הגטו כדי לעבוד במפעלי ייצור בגרמניה. אברהם ואמו הועברו תחילה למחנה הנשים רָוונסבריק שבו חוו התעללות והשפלה, ולאחר מכן הועברו לקֵניגס-ווּסטֶרהאוזן שבו שהה אביו החורג של אברהם. בתחילת אפריל 1945 הועברו השלושה לזַקסֶנהאוזן, ושם שוחררו בידי הצבא האדום.

דב שילנסקי

מרים סעדיה