זהו מחקר תרבותי של זיכרון השואה כפי שהוא מסופר מפיהם של ניצולי שואה. על-ידי סיפורי החיים והשואה של קבוצת ניצולים ומתוך שימוש בכלי הניתוח של מחקר הסיפורת האישית בהקשרים שונים נפרשת לפנינו אוטוביוגרפיה קבוצתית. בסיפוריהם חוזרים הניצולים אל מחוזות ילדותם ואל השבר שחל בעולמם ומתוך כך בוחנת אילנה רוזן תבניות סיפוריות מיוחדות האופייניות לסיפוריהם של ניצולי שואה.
"בין המזוודות, מצאנו גם כלי קודש. למשל, שופר, איזה ספר תורה קטן... הגיע ראש השנה. נזכרנו שיש לנו שופר... שעת האוכל. לא ניגשנו לקחת אוכל. התחלנו ב'למנצח מזמור' תקענו בשופר והתחלנו להתפלל את ה'שמונה-עשרה'. באמצע באו, גירשו אותנו בחזרה. אבל, באושוויץ תקענו בשופר" [חיים פרקש, ניצול שואה ממונקץ'].