ב-22 בדצמבר 1942, בהיותו בן שלוש-עשרה, השתנו שמו וזהותו של דב כשקיבל תעודות מזויפות על שם נער פולני, יוזף בָּלִיצקי, והוא יצא למסע של בריחה והישרדות. חייו ניצלו בזכות תושייתו, אומץ לבו, מסירותה ואהבתה של המשפחה המורחבת ובסיוע הפולנים שמצאו לו מקומות מסתור אגב סיכון חייהם. באוקטובר 1944, עם כישלון המרד הפולני, גורש דב מוורשה עם שאר תושבי העיר. הוא נשלח למחנה המעבר בפּרוּשקוֹב שהיה תחנתו הראשונה בתור פליט פולני. במשך שנה נוספת חי דב בבתי פולנים עד המקלט האחרון בבית חסידת אומות העולם סטניסלווה ויאֶצ'ורֶק. הספר נכתב עשרות שנים לאחר האירועים אך זיכרונו יוצא הדופן של המספר מוליך אותנו ברחובות ובשכונות, בערים, בעיירות ובכפרים של פולין שבהם חי, נדד, התחבא ושרד עד האיחוד עם דודתו ומשפחתה אחרי שחרור פולין. בסיפורו האישי של דב נשזרים גם סיפורי בני משפחתו המורחבת, סיפורם של שכנים וידידים, וכך נפרשת תמונה רחבה של גורל יהודי פולין בתקופת השואה.
דב ויסברג עלה לישראל ב-1950, הגשים את חלומו והשלים את לימודי הרפואה. הוא כיהן בתור פרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב וניהל את המחלקה לכירורגיה כללית וכירורגיה של בית החזה בבית החולים שמואל הרופא ובמרכז הרפואי על שם וולפסון.
