הוצאת יד ושם

עורך: סוזנה היים

עורכי המהדורה העברית: גיא מירון, סוזנה היים.

"בהליכים משפטיים מנהליים נגד יהודים יש לציין בבירור בפתח הדברים, הן בטיעונים המוגשים בכתב הן בטיעונים בדיון שבעל פה, את השתייכותו הגזעית של הצד היהודי שמנגד ולהפיק ללא רחם את המרב מכל נקודה שיכולה לשמש למתקפה נגד היהודי גם אם היא נראית חסרת משמעות כשלעצמה. [...] בחקירות, ואפילו הן שוליות, בבית היהודי או בדירתו בידי שוטרים במדים, פקידים ביחידות שדה, או שוטרים של משטרת הפלילים, יש להתנהל בכל מקרה כך שדיירים רבים ככל האפשר ייעשו מודעים לכך ש"המשטרה דרשה כאן בעניין היהודי...".

מתוך קווים מנחים לאפליית יהודים שהתווה מפקד משטרת ברלין ב=20 ביולי 1938

"היינו בדרכים סך של 29 ימים, והזדמן לנו לא רק לראות הרבה יופי מוכר, אלא יותר מכך – לראות הרבה דברים חדשים, ולקבל רשמים חדשים, רבים לאין מספר, מן האנשים. בדרכנו לאורכו ולרוחבו של חלק גדול מגרמניה הייתה לי פעמים רבות הרגשה שהדבר משול לארוחתו האחרונה של נידון לתלייה, כלומר שאני נפרד ממולדתי שאהבָתי אליה יקדה לפנים, מן הטבע הנהדר והייחודי שארץ זו התברכה בו בשפע בזבזני, מחברים וקרובי משפחה אהובים, שהותר לי ללחוץ את ידם כנראה בפעם האחרונה. זו הייתה גם נטילת פרֵדה מקברים רבים, מזיכרונות נעורים בלתי נשכחים, מעצי תפוח ועצי אגס באים בימים שנטעתי במו ידי, ומכרמים שזכיתי לעבוד בהם בהיותי ילד."

מתוך דוח נסיעה ברחבי גרמניה בטרם ההגירה לארצות=הברית שכתב פרדריק וייל בקיץ 1938

--------------------------------------------------------------------------------------------

כרך זה פורס לפני הקוראים העבריים מבחר עשיר של תעודות על חיי היהודים בגרמניה הנאצית מעליית המשטר הנאצי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. חלקו השני, הרייך הגרמני 1938 - אוגוסט 1939, מבוסס על הכרך השני בסדרת התעודות הגרמנית על תולדות רדיפתם ורציחתם של יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945 (VEJ).

התעודות, המסודרות בסדר כרונולוגי, נותנות ביטוי למגוון נקודות מבט על האירועים: של היהודים שחיו בגרמניה תחת המשטר הנאצי; של החברה הגרמנית הלא=יהודית; של יהודים מחוץ לגרמניה; ושל גורמים בין-לאומיים. הן משקפות באופן בלתי אמצעי את תהליכי שלילת זכויותיהם והדרתם של היהודים מן החברה הגרמנית ואת דרכי התמודדותם של היהודים – הן בתור יחידים הן בתור קהילה – עם השלכות הנישול והבידוד החברתי בחיי היום-יום.

סולי גנור

כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא. 

אוה קויאטקובסקי

קונרד חרמץ

 "זה נראה כמו מגדל בבל: במחנה דיברו בליל של שפות, קיללו בכל מיני שפות, מפני שהיו כאן עבדים מכל מיני ארצות, אבל מכות קיבלנו בשפה אחת ובכינו באותן דמעות."

עם הכיבוש הנאצי סגרה מציאות הרדיפה על הצעיר היהודי קונרד חרמץ. בית המסחר המשפחתי בסוסנוביץ הופקע ממנו, וב1940 נפל לידי הגסטפו ועבר חקירה ועינויים קשים. לאחר שחרורו מהמאסר היה אסיר בגטו, עם שאר יהודי העיר. במרס 1943 שולח לסדרה של מחנות לעבודת כפייה ומהם - לאושוויץ. כאשר הידרדרה בריאותו הצליחו חבריו לחלצו ולצרפו לקבוצת אסירים שנשלחה למחנות עבודה בין הריסותיו של גטו ורשה. בקיץ 1944 הועבר קונרד מוורשה בצעדת מוות לדכאו ומשם למחנות עבודה בבווריה. בימי המלחמה האחרונים עלה בידו לברוח מהמחנה לכפר סמוך, ושם זכה להשתחרר ולחזות בקץ המלחמה. 

אחרי המלחמה נודע לקונרד כי מרבית משפחתו הקרובה נספתה: אמו אסתר רחל גורשה לטרבלינקה, ואחיו עקיבא, גיסתו פרידה, ואחייניו רות ומאיר נרצחו אף הם. הוא היגר לברזיל, שבה חי אחיו הבכור. שם פיתח קריירה עיתונאית ואף היה לבעליו ועורכו של העיתון ביידיש דער נייער מאמענט. הוא זכה להקים משפחה כאשר נשא לאישה את אחייניתו שרה, ונולדו להם שתי בנות. 

קונרד חרמץ מיטיב להנחות את קוראי ספרו 'ביעותים' במורדות התלולים והאפלים של ניסיונותיו במאבק ההישרדות של מי שהתמזל מזלו לשרוד ולהיחלץ מן התופת.

קרלה וולף

"עד כמה טרגי היה בשבילי להישאר מאחור משום היותי בת לנישואי תערובת, בשעה שכל חברי, מורי, כל עולמי כולו — נעלמו, נשלחו לגורל בלתי ידוע. אולי הדבר נשמע פרדוקסלי, מוזר ומעוות, אבל לי היה קשה עד אין־סוף להיבדל מן השאר, להיות יוצאת דופן."

קרלה גרבּוֹבסקי נולדה בברסלאו שבגרמניה בנובמבר 1928 , בת יחידהלגרטרוּד הנוצרייה ולפריץ היהודי, שלימים היה לחזן. בשלב מוקדם יחסית בימי השלטון הנאצי, כאשר הפקידו הוריה את הבחירה בידיה, קשרה קרלה בת התשע את חייה עם הקהילה היהודית.

קרלה, שנחשבה בעיני הרשויות הנאציות בת תערובת (Mischlingskind) הייתה עדה המומה וכואבת לגירוש יהודי ברסלאו, החל משנת 1941 , ליעד לא־ידוע במזרח אירופה. היא השתדלה לעזור למגורשים כמיטב יכולתה, והרגישה נטושה כשכל חברי קהילתה גורשו והקשר עימם נותק, בעוד היא נותרה עם הוריה מאחור בברסלאו. ואולם מעמדה לא הגן עליה לאורך זמן, ובשלב האחרון של המלחמה נאלצו קרלה ואביה פריץ לרדת למחתרת ולהסתתר כדי לחמוק מגירוש.

בספר נותרתי מאחור קרלה מספרת את סיפורה בגוף ראשון בסגנון מלא רגש ומודעות ומזהה מוטיבים בסיפור חייה, כמו חרדת הנטישה שפיתחה בזמן השואה.