הוצאת יד ושם

פניה פישר

פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב־ 1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה )יוּדל( פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב־ 1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה. לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943 . מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה. בשנת 1947 , בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה

רוני שטאובר

היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ובין גרמניה המערבית התאפיינו מראשיתם בזיכרון ובכאב מחד גיסא ובאינטרסים לאומיים מאידך גיסא. הספר דיפלומטיה בצל הזיכרון דן בהתפתחות היחסים המדיניים והביטחוניים בין שתי המדינות מאז אישור הסכם השילומים באביב 1953 ועד לכינון היחסים הדיפלומטיים כעבור שתים עשרה שנים.

דיפלומטיה בצל הזיכרון עוסק בקשרים בין ירושלים לבון מנקודת המבט של מעצבי מדיניות החוץ והדיפלומטים הישראלים. הוא בוחן את המתח שנוצר בין ההתמודדות של ישראל עם אתגרי העשור הראשון לקיומה ובין עוצמת הזיכרון והביקורת על "חומת השתיקה" שהקימה גרמניה המערבית סביב עברה הנאצי. מתח זה השתקף בשיח הדיפלומטי הפנים-ישראלי, בפולמוס הציבורי בישראל ובמגעים שהתנהלו בין הישראלים לגרמנים. עוד בוחן המחקר את חילוקי הדעות בצמרת המדינית הישראלית בדבר השימוש בזיכרון השואה כאמצעי מדיני ואת עמדתם של הגרמנים בנוגע למהות היחסים המיוחדים של ישראל.

חיה אלבאום־דורמבוס

יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.

תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.

חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.

דוד ויצטום

כתב היד הוחזר לי ורובו הגדול מושחר [...] אנשי הגסטפו היו בכל המופעים שלי ופקחו עין על מילוי ההוראות [...] לכן עליתי אל הבמה וכתב היד בידי [...] הבטתי בכתב היד, והפכתי – באיטיות רבה – דף אחד, ועוד אחד, ועוד – כל זאת בלי לומר מילה, בלי לשלוח מבט מעבר לדפים, עד שהגעתי לשורה היחידה הלא מושחרת בדף, שורה שכמובן נותרה בלא מובן בלי ההקשר. קראתי אותה בקול, ואז המשכתי להפוך את הדפים. הכרזתי על היצירות והמבצעים כאשר הגיע תורם. זה היה ערב קצר. התשואות היו רועמות. הכל הבינו [את המתרחש] ושבו לביתם בעצב ובשתיקה. כולנו ידענו שבא הסוף. אני לא יכולתי להמשיך עוד. הגסטפו ניצח.

(המוזיקולוגית ד"ר אנליזה לנדאו)

עורכת: ד"ר שרון קנגיסר כהן

סולי גנור

כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא.