הוצאת יד ושם

דניאל חייק

בימי השואה הגיש הרב אנרי שילי ליהודים שנכלאו במחנות המאסר בצרפת סיוע רוחני וחומרי ניכר והציל את חייהם של יהודים רבים, בגלוי ובמחתרת. בראשית 1944 ביקשה ממנו הקונסיסטוריה המרכזית לשמש ראש הנציבות היהודית לענייני דת במחנות לאחר שקודמו בתפקיד, הרב רֵנֶה הירשלֶר, גורש למחנה דרנסי ומשם לאושוויץ לבלי שוב. הרב שילי מילא את תפקידו באומץ לב ובמנהיגות מופתית ופעל בשיתוף פעולה הדוק עם ארגוני סעד לטובת האסירים היהודים במחנות. בראשותו המשיכה הנציבות לפעול עד סוף המלחמה למרות סכנת המעצרים והשילוחים הגוברת שאיימה על רבניה. עם תום מלחמת העולם השנייה התמסר הרב שילי כל כולו לשיקום שרידי הקהילה היהודית בצרפת. במשך כרבע מאה (1951– 1975) שימש הרב שילי מנהל בית המדרש הרבני של צרפת, ובשנים 1952–1955 כיהן כרב הראשי של צרפת לצד הרב יעקב קפלן. ספר זה מספר את סיפור חייו של הרב יוצא הדופן, שסיפורו קשור בעבותות בגורלה של יהדות צרפת. מתוכו עולים קווי אישיותו הבלתי רגילה של אדם קשוב לזולתו ומסור כולו לעשייה. המחבר דניאל חייק התחקה אחר קורותיו של הרב שילי באמצעות ראיונות עומק עם מי שזכו להכיר את הרב ובאמצעות תיעוד מן התקופה, והוא מוביל אותנו לאורך נתיב חייו של הרב, אשר ממלחמת העולם השנייה עד הקמת מדינת ישראל דרך תקומת יהדות צרפת וקליטת יהודי צפון אפריקה בצרפת תמיד דבק בלא פשרה בערכי היהדות.

הרברט טראוב

הרברט טראוב, נער יהודי יליד וינה, היה כבן ארבע־עשרה כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית במרס 1938. באחת המהומות שפרצו בעירו נתפסו הוא ואביו עם עוד יהודים ואולצו לקרצף עד זוב דם סיסמאות התנגדות לנאצים שנכתבו על מדרכות. המשפחה הצליחה להימלט לבלגיה, ומשם עלתה אחותו לילי לארץ־ישראל וכך ניצלה. לקראת התקדמות הכובשים הגרמנים לבלגיה נמלטו הרברט ואמו ברכבת ללוּשוֹן שבצרפת, ומשם חברו לאב בטולוז. ואולם גורלו של הרברט לא שפר עליו, והוא נכלא עם אמו במחנות מעצר בדרום צרפת, ראשית במחנה גירס ולאחר מכן במחנה ריווסַלט. לאחר מות אמו ברח הרברט למרסיי, אבל כעבור זמן קצר נתפס והובל אל מחנה לֶה מיל בדרום צרפת ומשם הוחזר אל ריווסַלט. כאשר הובל ברכבת ליעד לא ידוע, ככל הנראה אושוויץ, קפץ הרברט מחלון הרכבת הנוסעת אל צד הדרך והצליח לחזור למרסיי. שם מצא מפלט זמני אצל חבריו, פעילים בתנועת הרזיסטנס. דרכו של הרברט הובילה אותו להתגייס ללגיון הזרים של צבא צרפת. לשם כך נאלץ להסתיר את מוצאו היהודי ולאזור עוז כדי להתמודד עם אתגרי ההכשרה הצבאית והאחיזה בנשק. הוא זכה להילחם נגד הנאצים ואף השתתף במצעד הניצחון בפריז ב־1945. לאחר שחרורו מהצבא השתקע הרברט בצרפת, בנה לו חיים חדשים והקים משפחה לתפארת. מסעו יוצא הדופן של הרברט טראוב, אחד הלוחמים היהודים היחידים ששירתו בלגיון הזרים, הוא סיפור קולח ומרתק, ולמרות העצב השזור בו הוא מתובל בהומור ובשמחת חיים.

עורכים: איתמר לוין, אליקים רובינשטיין, רוני שטאובר

זוועות מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן שואת העם היהודי, התרחשו לפני למעלה משבעים שנה, אבל הן עדיין אוחזות בנשמותינו ומהוות קו שבר בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות כולה. מוראות השואה השפיעו ועדיין משפיעים על עיצוב דמותו ומהותו של המשפט הישראלי. כאנשי משפט למדנו מן השואה שלמרבה הצער אפשר לרתום את החוק ואת המשפט לשירות הרוע ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם. מנגד יש לזכור שלאחר מלחמת העולם השנייה היה המשפט אחד מתחומי הדעת הראשונים שבאמצעותם חיפשו דרכים להפיק לקחים ממה שאירע. ספר מאמרים זה מציע לראשונה אסופה מגוונת של רשימות פרי עטם של שופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה, הממוקמות כולן בנקודת המפגש הייחודית בין השואה למשפט: האתגרים שבהעמדתם לדין בישראל של פושעים נאצים; מעגלים משפטיים רחבים יותר בהם מלווה צילה של השואה את המשפט; הדרכים הרבות שבהן משפיע זיכרון השואה על המשפט הישראלי; ורשימות בעלות נופך אישי. אני תקווה שקובץ מאמרים זה ירים תרומה, ולו צנועה, לספרות העיון העוסקת במפגש המרתק והחשוב בין שואה למשפט, וישמש לכל המעיין בו מקור ידע ועניין. אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון.

שארל זיידה

בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.

לאורה יוֹקוּש

עורכת: ד"ר שרון קנגיסר כהן