Filter by:
ספרי מחקר ומונוגרפיות
בצל הפרוטקטורט – רדיפת יהודיה בוהמיה ומורוויה, 1939-1945
וולף גרונר
במרס 1939, ערב סיפוחן של בוהמיה ומורוויה לרייך, חיו בתחומן קרוב ל-120,000 יהודים, ולפי ההערכות כ-80,000 מהם נרצחו בשנות מלחמת העולם השנייה.
בספרו בצל הפרוטקטורט וולף גרונר טוען כי בעבר התעלמו ההיסטוריונים מהאפשרות של התפתחויות אוטונומיותברדיפת היהודים בחבל הכבוש שלא בהכוונה מרכזית מברלין: הם סברו שבכל חבל ארץ שסיפחה גרמניה הנאצית לתחומה לפני המלחמה, היא פשוט החילה את המדיניות האנטי-יהודית שהייתה בתוקף בעת סיפוחו.
ואולם, לדברי המחבר, המדיניות כלפי היהודים בפרוטקטורט והקצנתה נקבעו למעשה לפי ארבעה גורמי מפתח: המדיניות המרכזית של ממשלת הרייך בברלין; פעולות מטעם רשויות הפרוטקטורט הגרמניות; הצעדים שנקטה ממשלת הפרוטקטורט בפראג; וההגבלות שהטילו שלל רשויות שלטון מקומיות ואזוריות.
בהסתכמו על הדוחות התקופתיים שהגישה הקהילה היהודית בפראג ללשכה המרכזית להגירת יהודים ועל מגוון מקורות אחרים גרונר מתעד בפרוטרוט את השפעת הרדיפות על היהודים נתיני הפרוטקטורט, על התרוששותם ועל התמעטות סיכוייהם להגר ומבליט את חשיבותן של היוזמות האזוריות והמקומיות בהתפתחותם של הצעדים האנטי-יהודיים ובהקצנתם. לדבריו, יוזמות אחדות שיצאו מהפרוטקטורט השפיעו על קבלת ההחלטות ברייך הגרמני עצמו, ויוזמות אחרות השפיעו על צעדי שננקטו בחבלי ארץ כבושים אחרים.
המחקר מראה גם כיצד הקהילות היהודיות בפרוטקטורט ובעלי התפקידים בהן, שכל צעד וצעד שעשו נבחן בקפידה בידי הגרמנים, פעלו להקלת פגיעתן הרעה של הרדיפות על ידי הרחבתם של שירותי הרווחה, סיוע בהגירה ועזרה בהשמה לעבודה, בין השאר בניצול האינטרסים הסותרים של רשויות שונות. כן עוסק המחקר בצעדים שלא זכו לתשומת לב מספיקת במחקר כגון גטואיזציה מוקדמת בערי השדה ועבודות כפייה, וכאמור לראשונה מוצגת בהלטה פעילותם של מוסדות לא-גרמניים.
בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942
נעמה שי"ק
"אני לא יודעת באמת איך אפשר לספר את זה ואיך אפשר להאמין בזה... אני חושבת שהניצחון גדול אם אתה יכול להיות בחזרה בן אדם”. (מתוך עדותה של לאה שנאפ, 1989)
בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942 הוא מונוגרפיה מקיפה העוסקת בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו. המחקר דן בחוויותיהן הייחודיות של הנשים היהודיות במחנה משנת 1942, אז הגיעו אליו האסירות היהודיות הראשונות, ועד שחרורן על ידי כוחות בעלות הברית באביב 1945, וכן בשלבים הראשונים של חזרתן לחיים. המחברת, ד"ר נעמה שי"ק, משרטטת קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה וגורסת כי היא הייתה שונה מזו הגברית בשל השילוב של השקפת העולם הנאצית, הפיזיולוגיה הנשית ותפיסות בנות הזמן של מגדר. הספר מתמקד במסע למחנה ובסלקציה עם ההגעה אליו, ובוחן את חיי הנשים בו, את התמודדותן עם ניצול מיני, רעב ואבדן, את מאבקן לשרוד, את הפיזיולוגיה הנשית ומשמעותה במחנה, ומתחקה אחר היחסים בין אמהות לבנות ובין האסירות לבין עצמן. בצד אלה, הוא סוקר גם את פעילותן של הנשים בתנועת המחתרת במחנה. ספר חשוב זה, על קורותיהן של הנשים היהודיות במחנה אושוויץ־בירקנאו – שאור הרפָאים המוקרן ממנו משפיע עד היום על שורדיו, על בני הדור השני והשלישי ועל החברה האנושית בכללותה – מושתת על עדויות, ספרות אוטוביוגרפית וראיונות שנכתבו או נמסרו מתום המלחמה ועד ימינו, וכן על בחינה מעמיקה של התיעוד הגרמני על אודות המחנה והכלואים בו. ד"ר נעמה שי"ק היא היסטוריונית, מרצה ומנהלת המחלקה ללמידה מקוונת בבית הספר הבין־לאומי להוראת השואה ביד ושם. שי"ק עוסקת בחקר קורותיהן של נשים בשואה, בדגש על מחנה אושוויץ־בירקנאו, ובבחינת עדויותיהן הייחודיות ופרסמה מאמרים העוסקים בתחומים אלה.
