מוצרים מתוייגים עם 'זכרונות'

סבינה שביד

ברט בדיחי
פרדריק מטזו

בחורף 1941 ארזה אמה של ברט אלזֹון מזוודה, ציידה את בתה בת התשע בתעודת הטבלה קתולית מזויפת ובלי הסברים רבים שלחה אותה מביתה בליֹון לבית האלמנה מארי מסֹונה, איכרה טובת לב שהתגוררה בכפר מֹונֶסֶ ל השוכן במחוז הררי של צרפת הסמוך לגבול עם איטליה. ככל ילדי הכפר למדה ברט בבית הספר המקומי, עזרה במטלות הבית והמשק והתנהגה למופת. היא ביקרה בכנסייה והתפללה מספר תפילה נוצרי, ותמיד צפנה בליבה את סודה הכמוס פן תיחשף זהותה היהודית, והיא ומסתיריה־מגיניה ישלמו מחיר כבד. בספטמבר ,1944 לאחר שחרורה של ליֹון, התאחדה עם משפחתה ושבה לעיר זו. מאז הוסיפה לעמוד בקשר לבבי עם הגברת מסֹונה, ועד היום נשמרת הידידות בין משפחותיהן.

סיפור חייה של ברט וחיי משפחתה שזור בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל הצעירה. ברט נישאה בצרפת לבחיר ליבה בן־ציון בדיחי, צבר ירושלמי ממוצא תימני, ויחד השתקעו בירושלים וגידלו את בניהם. ברט היא סבתא אוהבת לנכדים ולנינים, אך היא נושאת בליבה את כאב האובדן של נכדה הבכור גיל בדיחי, קצין בחיל השריון, אשר נפל בקרב בשנת 2002.

היום היא עובדת בהתנדבות במרכז המבקרים של יד ושם במסירות ומתוך תחושת שליחות. ֵהספר מעולם לא היינו ילדים, שנכתב בעזרתו של פרדריק מטזו, מספר את סיפורה של ברט כמתוך שיחה קרובה וקולחת.

ישראל (איגנאץ) צ'שנובסקי

עורכת: בלה גוטרמן

סולי גנור

כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא. 

היינריך דמרר | מגרמנית: שירה מירון

מרדכי פלץ

מרטה גורן

עכשיו את קריסיה. תלכי תמיד זקופה, תסתכלי לאנשים בעיניים, שאיש לא יחשוב שאת מפחדת או מסתירה סוד נורא. האירי את פנייך, אנשים אוהבים ילדים מחייכים. והעיקר – שעינייך יהיו תמיד צוחקות כי רק לילדים יהודים יש עיניים עצובות.

ככה אמרה אמא נטקה למרטה, ילדתה בת השמונה, כשהוציאה אותה ממרתף בית המרקחת שבו עבדה ושלחה אותה מצ'וֹרטקוּב לוורשה בזהות בדויה. מרטה לא ראתה עוד את אמהּ והמילים האחרונות האלה היו לה לציווי, לצוואה.

שרה בלאושטיין

מילי ורבר, איב קלר