הוצאת יד ושם

עורכת: ד"ר שרון קנגיסר כהן

תוכן עניינים:
מבוא
סוזאנֶה הַיים ואוּלריך הֶרבֶּרְט -תיעוד מקיף של השואה: חתימת פרויקט VEJ
אליהו קליין - בין הצלה לרדיפה: הגדרה ומיפוי מגוון ההתנהגויות של החברה הכפרית בפולין הכבושה כלפי היהודים הנרדפים בתקופת השואה
אטילה גידו - ניצולי השילוחים מצפון טרנסילווניה: שחרור, חזרה, חשבון
גלי דרוקר בר-עם - קינה ותיעוד: ספרי יזכור בין ספרות להיסטוריה
מירב יזרעאל וגילה פריבור - אוסף ספרי יזכור של ספריית יד ושם בירושלים – ניתוח ביבליוגרפי

מאמרי ביקורת
סבינה פֶרהַדבֵּגוֹביץ'
כוחות עזר קולוניאליים? מוסלמים בכוחות הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה: 
Stefan Petke, Muslime in der Wehrmacht und Waffen-SS: Rekrutierung – Ausbildung – Einsatz
לורנס ויינבאום - המרד בגטו ורשה: התגבשותם של מודעות, הנצחה וקנון:
Avinoam J. Patt, The Jewish Heroes of Warsaw: The Afterlife of the Revolt
פול ואלנט
מה שמותר לזכור: Rebecca Clifford, Survivors: Children’s Lives After the Holocaust
יצחק הרשקוביץ
בין היסטוריה, מטא-היסטוריה והשוואת מה שאינו ניתן להשוואה:
Barbara Krawcowicz, History, Metahistory, and Evil: Jewish Theological Responses to the Holocaust

יעקב שטֶנדיג

דוד ויצטום

כתב היד הוחזר לי ורובו הגדול מושחר [...] אנשי הגסטפו היו בכל המופעים שלי ופקחו עין על מילוי ההוראות [...] לכן עליתי אל הבמה וכתב היד בידי [...] הבטתי בכתב היד, והפכתי – באיטיות רבה – דף אחד, ועוד אחד, ועוד – כל זאת בלי לומר מילה, בלי לשלוח מבט מעבר לדפים, עד שהגעתי לשורה היחידה הלא מושחרת בדף, שורה שכמובן נותרה בלא מובן בלי ההקשר. קראתי אותה בקול, ואז המשכתי להפוך את הדפים. הכרזתי על היצירות והמבצעים כאשר הגיע תורם. זה היה ערב קצר. התשואות היו רועמות. הכל הבינו [את המתרחש] ושבו לביתם בעצב ובשתיקה. כולנו ידענו שבא הסוף. אני לא יכולתי להמשיך עוד. הגסטפו ניצח.

(המוזיקולוגית ד"ר אנליזה לנדאו)

וולף גרונר

במרס 1939, ערב סיפוחן של בוהמיה ומורוויה לרייך, חיו בתחומן קרוב ל-120,000 יהודים, ולפי ההערכות כ-80,000 מהם נרצחו בשנות מלחמת העולם השנייה. 

בספרו בצל הפרוטקטורט וולף גרונר טוען כי בעבר התעלמו ההיסטוריונים מהאפשרות של התפתחויות אוטונומיותברדיפת היהודים בחבל הכבוש שלא בהכוונה מרכזית מברלין: הם סברו שבכל חבל ארץ שסיפחה גרמניה הנאצית לתחומה לפני המלחמה, היא פשוט החילה את המדיניות האנטי-יהודית שהייתה בתוקף בעת סיפוחו. 

ואולם, לדברי המחבר, המדיניות כלפי היהודים בפרוטקטורט והקצנתה נקבעו למעשה לפי ארבעה גורמי מפתח: המדיניות המרכזית של ממשלת הרייך בברלין; פעולות מטעם רשויות הפרוטקטורט הגרמניות; הצעדים שנקטה ממשלת הפרוטקטורט בפראג; וההגבלות שהטילו שלל רשויות שלטון מקומיות ואזוריות. 

בהסתכמו על הדוחות התקופתיים שהגישה הקהילה היהודית בפראג ללשכה המרכזית להגירת יהודים ועל מגוון מקורות אחרים גרונר מתעד בפרוטרוט את השפעת הרדיפות על היהודים נתיני הפרוטקטורט, על התרוששותם ועל התמעטות סיכוייהם להגר ומבליט את חשיבותן של היוזמות האזוריות והמקומיות בהתפתחותם של הצעדים האנטי-יהודיים ובהקצנתם. לדבריו, יוזמות אחדות שיצאו מהפרוטקטורט השפיעו על קבלת ההחלטות ברייך הגרמני עצמו, ויוזמות אחרות השפיעו על צעדי שננקטו בחבלי ארץ כבושים אחרים.

המחקר מראה גם כיצד הקהילות היהודיות בפרוטקטורט ובעלי התפקידים בהן, שכל צעד וצעד שעשו נבחן בקפידה בידי הגרמנים, פעלו להקלת פגיעתן הרעה של הרדיפות על ידי הרחבתם של שירותי הרווחה, סיוע בהגירה ועזרה בהשמה לעבודה, בין השאר בניצול האינטרסים הסותרים של רשויות שונות. כן עוסק המחקר בצעדים שלא זכו לתשומת לב מספיקת במחקר כגון גטואיזציה מוקדמת בערי השדה ועבודות כפייה, וכאמור לראשונה מוצגת בהלטה פעילותם של מוסדות לא-גרמניים.

עורכת: שרון קנגיסר-כהן

שארל זיידה

בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.