כל ההיסטוריה, על כל העליות והמורדות שלה, נמצאת כאן. בחופשיות של אדם שהיה כותב לעצמו. כי לא חשבתי שתקראו את זה לפני סוף המלחמה. יש בכך יתרון גדול כמובן. זאת הדרך היחידה שאתה יכול להרשות לעצמך להיות משוחרר לחלוטין. [...] בכתיבת הרגשות שלי הרחקתי לכת בדיוק עד היכן שהרחיקו הרגשות. וזה היה רחוק למדי [...]. ביותר ממובן אחד היומן הזה עד עכשיו הוא שלם וגמור. (29 בינואר 1944); בפברואר 1943 שוּלח הסטודנט היהודי דוד קוקר עם בני משפחתו מעיר הולדתו אמסטרדם ונכלא במחנה פוּכט שבדרום הולנד. מאז ועד גירושו לאושוויץ־בירקנאו בקיץ 1944, העלה דוד, יליד 1921, על הכתב את רשמיו, מחשבותיו ותחושותיו באורח כמעט יום־יומי. את הרשימות שחיבר מיום כליאתו ועד פברואר 1944 עלה בידו להבריח לחבריו באמסטרדם שאיתם זכה לעמוד גם בקשר מכתבים רציף, והן שרדו. ביומנו חקר דוד קוקר ללא רחם את התהום שנפערה מסביבו, ולפעמים בתוכו. הקריאה בספר כָּמֵהַּ למכתבים לא זו בלבד פותחת צוהר לחיי היום־יום בפוּכט ולתמורות שחלו בהם במרוצת חודשי קיומו, אלא גם מאפשרת לקורא לעקוב אחר התהפוכות בחיי הנפש של המחבר. בכתיבתו לא הסתיר דוד את הבלבול, את הבעיות הקשות ואת רגעי המבוכה שהיה עד להם, והוא כתב על עמיתיו האסירים, יהודים ולא־יהודים כאחד, בלי סנטימנטליות, ובלי משוא פנים שִרטט גם את דיוקנאותיהם של אנשי הס"ס, בכירים וזוטרים גם יחד, ששירתו במחנה. ב־6 ביוני 1944 נכלא דוד עם אביו ישעיה (ז'ק) ואחיו הצעיר מקס באושוויץ, ועימם חבריהם לקבוצת עובדי פיליפס ששולחו מפוּכט. בשלהי חודש אוגוסט 1944 הם הועברו ללַנגנֶבּילאוּ, מחנה מִשנה של מחנה הריכוז גרוס־רוזן, והוצבו לעבודה במפעל האגֶנוּק ברייכֶנבָּך. ישעיה קוקר מת באפיסת כוחות בראשית פברואר 1945, ובנו הבכור דוד, כותב דפי היומן המוגשים עתה לקורא העברי, קפא למוות בהמשכו של אותו חודש ברכבת שהובילה אסירים חולים למחנה הריכוז דכאו. מקס שרד, ובסוף המלחמה זכה להתאחד עם אֵם המשפחה יוּדית ששוחררה בבירקנאו.
