מחנה הריכוז ברגן־בלזן היה מחנה משפחות, ואורי אורלב שהתייתם מאמו הגיע לשם יחד עם אחיו הקטן ודודתו. במחנה העסיקו את עצמם הילדים כמיטב יכולתם, ואורי אורלב החל לכתוב שירים בפנקס קטן שקנתה לו דודתו, עליו שמר מכל משמר. השירים מן הפנקס מקובצים בספר הזה ורואים אור לראשונה בעברית ובפולנית.
"אסופת השירים הדו-לשונית הדקה שראתה אור זה עתה בהוצאת יד ושם חריגה מאוד ביבול יצירתו של אורי אורלב… עם זאת, יש באסופת השירים הצנועה הזאת, שאורלב כתב בהיותו ילד כבן 12-13 בברגן-בלזן, לקראת סוף המלחמה, משום סגירת מעגל... זהו קולו האותנטי של ילד בתוך שואה. זוהי עדות מ'שם', מ'אז', כפניו של ילד המשתקפים מתצלום מצהיב" [יעל דר, מוסף ספרים, הארץ, 11 בינואר 2006].
"שירי הנער אורלב נדים בין תקווה ואידיאליזם-נעורים טיפוסי לבין ההכרה שהעולם 'כולו מזוהם'… השיר החזק ביותר הוא שיר מספר 10... הדמויות בצריף חוזרות ומופיעות בשיר 14 ולכל אורכו פועל ההומור הדק, המיוחד לאורי אורלב בכל כתיבתו… המחדד ומחריף את הזוועתי בשירים הבוגרים כל כך של הילד שכתב אותם" [רות אלמוג, הארץ, 6 בינואר 2006].
