ספרי מחקר ומונוגרפיות

דומיניק לה קפרה | מאנגלית: יניב פרקש

בשיתוף הוצאת רסלינג

עורך: ישראל גוטמן

רוברט רוזט

מלי איזנברג

נעמה שי"ק

"אני לא יודעת באמת איך אפשר לספר את זה ואיך אפשר להאמין בזה... אני חושבת שהניצחון גדול אם אתה יכול להיות בחזרה בן אדם”. (מתוך עדותה של לאה שנאפ, 1989)

בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942 הוא מונוגרפיה מקיפה העוסקת בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו. המחקר דן בחוויותיהן הייחודיות של הנשים היהודיות במחנה משנת 1942, אז הגיעו אליו האסירות היהודיות הראשונות, ועד שחרורן על ידי כוחות בעלות הברית באביב 1945, וכן בשלבים הראשונים של חזרתן לחיים. המחברת, ד"ר נעמה שי"ק, משרטטת קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה וגורסת כי היא הייתה שונה מזו הגברית בשל השילוב של השקפת העולם הנאצית, הפיזיולוגיה הנשית ותפיסות בנות הזמן של מגדר. הספר מתמקד במסע למחנה ובסלקציה עם ההגעה אליו, ובוחן את חיי הנשים בו, את התמודדותן עם ניצול מיני, רעב ואבדן, את מאבקן לשרוד, את הפיזיולוגיה הנשית ומשמעותה במחנה, ומתחקה אחר היחסים בין אמהות לבנות ובין האסירות לבין עצמן. בצד אלה, הוא סוקר גם את פעילותן של הנשים בתנועת המחתרת במחנה. ספר חשוב זה, על קורותיהן של הנשים היהודיות במחנה אושוויץ־בירקנאו – שאור הרפָאים המוקרן ממנו משפיע עד היום על שורדיו, על בני הדור השני והשלישי ועל החברה האנושית בכללותה – מושתת על עדויות, ספרות אוטוביוגרפית וראיונות שנכתבו או נמסרו מתום המלחמה ועד ימינו, וכן על בחינה מעמיקה של התיעוד הגרמני על אודות המחנה והכלואים בו. ד"ר נעמה שי"ק היא היסטוריונית, מרצה ומנהלת המחלקה ללמידה מקוונת בבית הספר הבין־לאומי להוראת השואה ביד ושם. שי"ק עוסקת בחקר קורותיהן של נשים בשואה, בדגש על מחנה אושוויץ־בירקנאו, ובבחינת עדויותיהן הייחודיות ופרסמה מאמרים העוסקים בתחומים אלה.

שלמה טיקוצ'ינסקי 

מה למדנו מהמחנות? מה פעל הקב"ה בזה? להשאר אותו הדבר ולא להשתנות? אין זה רק כדי ללמדנו! להיות עובד ה' אמיתי, לצפצף על כל העולם! הגרמנים, עם התרבות, העם הנאור, האומה החכמה, מאלו דווקא יצאו הרוצחים הכי גדולים, מיתות משונות ואכזריות! השכל פשט את הרגל! אין שכל, חייבים ללכת בתמימות על דרך רצון ה'! ר' ישראל דוד נֹויוֹוֶנ ֶ ר, ישיבת נֹוַברדוק.

תנועת המוסר של יהדות ליטא מיסודו של ר' ישראל סלנטר הייתה שיטת חינוך עצמי קפדני ברוח התורה למען הגברת יראת שמים ותקיון המידות. ספר זה בוחן את גורלה והלכי רוחה של התנועה לזרמיה בתקופת השואה ובעקבותיה. בזמן השואה דבקו אנשי המוסר במשנתם החינוכית בדבר חובת האדם והתכנסו בטירטוריה רוחנת משלהם ובה בעת גילו נכונות ויכולת לעמוד בשינויים, הישירו פניהם אל הבאות ואזרו תעצומות נפש. לפתיסתם, האקטואליה אינה אלא שלוחתו של הבורא, היושב עתה על כיסא הדין. לכן נדרש איש המוסר (המוסרניק) בגטו ובמחנות להתכונן נפשית ורוחנית כמו שהוא מתכונן לימי הדין השנתיים; זהו מצב נפשי ורוחני המוכר לו היטב. 

בספר חובה מנחמת נסקרת תנועת המוסר על שלושת זרמיה העיקריים: קלם, סלבודקה ונוברדוק. אנשי אשכולת קלם חוו טלטלה עזה בתקופת השואה. בתחילה הם ראו בנאציזם כלי שממנו אפשר להפיק לקח בדבר תכונות מין האדם, אלא שעד מהרה נדמה גישה אוניברסלית זו, ומשנתה של קלם אבדה רובה ככולה בשואה. באשר לסלבודקה, עד השואה התהדרה אסכולה זו גם בפן האוניברסלי של גדלות האדם. באה השואה וערערה את מרכז הכובד שלה. למרות זאת נמצאו לה ממשיכים מובהקים, ואלה לאחר השואה התמקדו באתגרים החדשים שזימנה להם המציאות החברתית והחינוכית בארץ ישראל ובארצות הברית. לעומת שתיהן, אנשי אסכולת נוברדוק התבצרו בעולמם הרוחני הפנימי מפני הגעש שבחוץ, שכן החובות לתיקון הנפש לא השתנו. גם עאשר השואה כילתה כמעט את כל אנשיהם, השורדים והניצולים מצאו בה רק הוכחה לתפיסת עולמם הדיכוטומית המציבה את "התורה" מול "העולם": העולם הוכיח שהוא שרוי בחושף שהמיטו עליו אידיאלים שאינם אלא רוע, פוליטיקה ותככים, שנאה ותחרות. 

הספר עומד ברגישות על דקויותיהן של התגובות השונות בתוך תנועת המוסר לנוכח הרעה ומעלה תרומה חשובה ומרתקת לחקר השואה.