עורכת: בתיה דביר
בשיתוף הוצאת מורשת
מרטה גורן
עכשיו את קריסיה. תלכי תמיד זקופה, תסתכלי לאנשים בעיניים, שאיש לא יחשוב שאת מפחדת או מסתירה סוד נורא. האירי את פנייך, אנשים אוהבים ילדים מחייכים. והעיקר – שעינייך יהיו תמיד צוחקות כי רק לילדים יהודים יש עיניים עצובות.
ככה אמרה אמא נטקה למרטה, ילדתה בת השמונה, כשהוציאה אותה ממרתף בית המרקחת שבו עבדה ושלחה אותה מצ'וֹרטקוּב לוורשה בזהות בדויה. מרטה לא ראתה עוד את אמהּ והמילים האחרונות האלה היו לה לציווי, לצוואה.
Moral Dilemmas among Jews in the Reality of the Holocaust
By Yitzhak Arad
It Happened on Our Planet offers a brutally honest insight into the horrifying decisions that the Jews had to make and the unbearable situations in which the Jews found themselves during this time. The publication of this important work will present generations to come with a better understanding of the complex reality of the Holocaust.
רוני שטאובר
היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ובין גרמניה המערבית התאפיינו מראשיתם בזיכרון ובכאב מחד גיסא ובאינטרסים לאומיים מאידך גיסא. הספר דיפלומטיה בצל הזיכרון דן בהתפתחות היחסים המדיניים והביטחוניים בין שתי המדינות מאז אישור הסכם השילומים באביב 1953 ועד לכינון היחסים הדיפלומטיים כעבור שתים עשרה שנים.
דיפלומטיה בצל הזיכרון עוסק בקשרים בין ירושלים לבון מנקודת המבט של מעצבי מדיניות החוץ והדיפלומטים הישראלים. הוא בוחן את המתח שנוצר בין ההתמודדות של ישראל עם אתגרי העשור הראשון לקיומה ובין עוצמת הזיכרון והביקורת על "חומת השתיקה" שהקימה גרמניה המערבית סביב עברה הנאצי. מתח זה השתקף בשיח הדיפלומטי הפנים-ישראלי, בפולמוס הציבורי בישראל ובמגעים שהתנהלו בין הישראלים לגרמנים. עוד בוחן המחקר את חילוקי הדעות בצמרת המדינית הישראלית בדבר השימוש בזיכרון השואה כאמצעי מדיני ואת עמדתם של הגרמנים בנוגע למהות היחסים המיוחדים של ישראל.
חיה אלבאום־דורמבוס
יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.
תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.
חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.
יעקב וקסלר ושקינל
בכיתה ה, חוסר הדמיון שלי [להורי] גרם לי לצרוח מול הראי. [...] היה נדמה לי שראיתי בעצמי משהו מתווי פניו של אבא. "אמא, אמא, אני דומה לאבאל'ה! נכון?!" אבל במקום תשובה הייתה דממה. ולי לא נותר אלא לזעוק: "כי אם אני יהודי, עוד תראו מה אעשה לעצמי!״ כמה פחדתי להיות יהודי, כמה לא רציתי להיות יהודי!
דוד ויצטום
כתב היד הוחזר לי ורובו הגדול מושחר [...] אנשי הגסטפו היו בכל המופעים שלי ופקחו עין על מילוי ההוראות [...] לכן עליתי אל הבמה וכתב היד בידי [...] הבטתי בכתב היד, והפכתי – באיטיות רבה – דף אחד, ועוד אחד, ועוד – כל זאת בלי לומר מילה, בלי לשלוח מבט מעבר לדפים, עד שהגעתי לשורה היחידה הלא מושחרת בדף, שורה שכמובן נותרה בלא מובן בלי ההקשר. קראתי אותה בקול, ואז המשכתי להפוך את הדפים. הכרזתי על היצירות והמבצעים כאשר הגיע תורם. זה היה ערב קצר. התשואות היו רועמות. הכל הבינו [את המתרחש] ושבו לביתם בעצב ובשתיקה. כולנו ידענו שבא הסוף. אני לא יכולתי להמשיך עוד. הגסטפו ניצח.
(המוזיקולוגית ד"ר אנליזה לנדאו)
Hanna Temkin
In My Involuntary Journeys, Hanna Temkin shares her story for the first time, shedding light on lesser-known aspects of Jewish life and survival in Eastern Europe before, during, and after the Holocaust. Moreover, Hanna’s story is an inspiring tale of female empowerment and serves as a testament to her ability to overcome the worst odds.
Holocaust Survivors’ Emotional, Psychological, and Social Journeys in the Early Postwar Period
Editors: Constance Pâris de Bollardière and Sharon Kangisser Cohen
His reaction to my cautious questions about his parents, his brothers and sisters, his experiences in the concentration camp was characteristic. His only response was to let his head drop onto his chest. He remained sitting in this posture in silence for some time. It must be said here without pathos or literary embellishment that it is only now that he has been returned to normal life that this child feels the pain and torment of everything he has seen and experienced.
Hans Keilson
הרברט טראוב
הרברט טראוב, נער יהודי יליד וינה, היה כבן ארבע־עשרה כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית במרס 1938. באחת המהומות שפרצו בעירו נתפסו הוא ואביו עם עוד יהודים ואולצו לקרצף עד זוב דם סיסמאות התנגדות לנאצים שנכתבו על מדרכות. המשפחה הצליחה להימלט לבלגיה, ומשם עלתה אחותו לילי לארץ־ישראל וכך ניצלה. לקראת התקדמות הכובשים הגרמנים לבלגיה נמלטו הרברט ואמו ברכבת ללוּשוֹן שבצרפת, ומשם חברו לאב בטולוז. ואולם גורלו של הרברט לא שפר עליו, והוא נכלא עם אמו במחנות מעצר בדרום צרפת, ראשית במחנה גירס ולאחר מכן במחנה ריווסַלט. לאחר מות אמו ברח הרברט למרסיי, אבל כעבור זמן קצר נתפס והובל אל מחנה לֶה מיל בדרום צרפת ומשם הוחזר אל ריווסַלט. כאשר הובל ברכבת ליעד לא ידוע, ככל הנראה אושוויץ, קפץ הרברט מחלון הרכבת הנוסעת אל צד הדרך והצליח לחזור למרסיי. שם מצא מפלט זמני אצל חבריו, פעילים בתנועת הרזיסטנס. דרכו של הרברט הובילה אותו להתגייס ללגיון הזרים של צבא צרפת. לשם כך נאלץ להסתיר את מוצאו היהודי ולאזור עוז כדי להתמודד עם אתגרי ההכשרה הצבאית והאחיזה בנשק. הוא זכה להילחם נגד הנאצים ואף השתתף במצעד הניצחון בפריז ב־1945. לאחר שחרורו מהצבא השתקע הרברט בצרפת, בנה לו חיים חדשים והקים משפחה לתפארת. מסעו יוצא הדופן של הרברט טראוב, אחד הלוחמים היהודים היחידים ששירתו בלגיון הזרים, הוא סיפור קולח ומרתק, ולמרות העצב השזור בו הוא מתובל בהומור ובשמחת חיים.
סולי גנור
כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא.
Zoltán Roth
There were many times when I felt an irresistible desire to stop, and those were moments that I had to really choose between fighting for life or not. My other option was to continue walking. It seems that struggling for the yet unlived part of my life was stronger. I didn’t stop.
Edited by: Eliyana R. Adler and Natalia Aleksiun
The Nazi persecution and murder of the Jews of Europe led to the atomization of the social relationships of the victims. Families were ripped apart. Entire communities were ghettoized and isolated from the outside world. The forced removal of the Jews from the midst of the non-Jewish population facilitated the crimes committed against them, significantly limited the assistance they could rely on, and restricted the number of witnesses to their persecution and murder. However, despite the devastation, disruption, and loss brought by the Holocaust, prewar patterns and lationships continued to shape decisions and actions by Jews and non-Jews both during and after the war. Even in extremis, they often relied on established networks of support that had been forged in very different circumstances. Jewish victims as well as bystanders and perpetrators relied on the already familiar cohort of relatives, neighbors, peers, and colleagues to support and assist them during this time. Just as these networks brought people with various backgrounds together, Entanglements of War compiles a broad range of interdisciplinary perspectives to reveal invaluable findings about the relationships, choices, and actions that shaped these complex connections, and their impact on Jewish lives during the Holocaust and its immediate aftermath.
Yisrael Kaplan | Editor: Zeev W. Mankowitz
עמית ורשיצקי
מהו הנאציזם ומה פשר כוחו הרעיוני? מה היו מקורות ההשראה הפילוסופיים של השקפת העולם הנאצית ובאיזו מידה היא נשענה על יסודות מדעיים? באילו מובנים המסגרת הרעיונית והמושגית שהציע הנאציזם הציגה עולם ערכי ונורמטיבי חדש שסיפק מענה לרחשי לב של גרמנים רבים בעולם מודרני ומחולן? ספר זה מבקש לענות על שאלות סבוכות אלה באמצעות ניתוח כתביהם של הוגים, מדעני גזע ותיאורטיקנים פוליטיים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם.
אסתר ובמן, מאיר ליטבק | מאנגלית: יהודה פורת
בשיתוף הוצאת מאגנס
ראול הילברג
עורכי המהדורה העברית דוד בנקיר, בלה גוטרמן | מאנגלית: איה ברויר
Editors: Bella Gutterman and Avner Shalev
Curator: Haviva Peled-Carmeli, Deputy Curators: Michael Tal, Sara Shor
The Yad Vashem Synagogue catalogue - The artifacts displayed in the Yad Vashem Synagogue are a few of the thousands of items preserved in Yad Vashem's collections that tell the story of the Jewish people – a panoramic mosaic of memories depicting the fate of individuals, families and communities during the Holocaust. The artifacts in our collections tell stories interwoven with flashes of fear, despair and loss, but also moments of determination, pity, hope, courage and love. These stories evoke empathy with the fate of the victims, and place the Jewish individual at the heart of the narrative that unfolds in the Holocaust History Museum. The significance of these artifacts is hoin ned by their integration the vast, complex fabric that shapes collective memory from countless fragments of personal recollection. The display area and the space currently used as the Synagogue combine to depict the lost Jewish life in the face of its continuity today. These artifacts bear mute testimony to the history and legacy of individuals and communities during the Holocaust that we seek to commemorate and to impart to future generations.
Articles by Joan Ockman, Moshe Safdie, Avner Shalev, Elie Wiesel
Head Curator: Vivian Uria
Editors: Eliad Moreh-Rosenberg, Walter Smerling
עורכים: בלה גוטרמן, אבנר שלו
אוצרת: חביבה פלד-כרמלי, אוצרי משנה: מיכאל טל, שרה שור
קטלוג בית הכנסת - החפצים המוצגים בבית הכנסת ביד ושם הם חלק מאלפי חפצים המצויים באוספי יד ושם ומספרים את סיפורו של העם היהודי. סיפורים אלה מהווים פסיפס רחב של זיכרונות הקשורים לגורלם של יחידים, משפחות וקהילות בתקופת השואה. פריטי האוסף מייצגים סיפורים שבהם שזורים רגעי חרדה, ייאוש ואובדן, אך גם רגעים של תושייה, חמלה, תקווה, אומץ לב ואהבה. זיכרונות אלה מעוררים הזדהות עם גורלם של הקורבנות ומציבים במרכז הנרטיב של המוזיאון לתולדות השואה את האדם היהודי בשואה. חשיבותם של החפצים שמספרים סיפור מועצמת באמצעות השזירה שלהם כחלק ממארג המעצב זיכרון קולקטיבי מתוך שלל שברי זיכרונות אישיים. חלל בית הכנסת ביד ושם והתצוגה שמוצבת בו כרוכים זה בזה ומספרים את הסיפור של רקמת החיים היהודיים שאבדה בשואה. חורבן העבר מוצג אל מול המשכיותם של החיים היהודיים בהווה. סיפורים אלה מהווים עדות אילמת להיסטוריה של יחידים וקהילות בתקופת השואה שאנו מבקשים להנציח ולהנחיל לדורות הבאים.
יאן לניצ'ק
הספר עוסק בממשלת צ'כוסלובקיה הגולה בלונדון בתקופה שבין הסכם מינכן לבין ההפיכה הקומוניסטית. המחבר בוחן גישות שונות כלפי היהודים, במהלך המלחמה ולאחריה, וחושף שתחושת לאומיות גוברת עיצבה את יחסה של צ'כוסלובקיה כלפי היהודים. הוא מציג את צ'כוסלובקיה כמקרה בוחן יוצא דופן של מדינה שטיפלה באזרחיה היהודים בהגינות. המחקר מציע ניתוח חדשני של פעילותה הפוליטית של ההנהגה הגולה ושל יישום תכניותיה בצ'כוסלובקיה המשוחררת לאחר 1945.
Havi Dreifuss (Ben-Sasson)
"As far as Polish‒Jewish relations are concerned, we need to devote at least a few words to the attitude of Jews toward the Poles.… even in their suffering, the Jews remember with deep emotion and gratefulness all the acts of kindness toward them and the helping hand extended to them by each of those Poles.… But, despite this, the insult and humiliation—which shall never be forgotten—no one wishes to remember."
(Anonymous, Warsaw Ghetto, 1942)
Ruth Leimenzon Engles| Edited by Ben-Tsiyon Klibansky
At last, I have gotten a notebook in which to write. I have a pencil. I will try. Maybe it will make it easier to push through the days. It’s hard for me. As soon as dawn breaks, my first thought is: how does one endure until the end of the day.
Ruth Leimenzon Engles, May 15, 1944
A few days after the Germans occupied Vilna at the end of June 1941, Ruth Leimenzon’s husband was seized by local collaborators and was never seen again. Ruth, the sole survivor of her murdered family, managed to survive two years in the ghetto using her intelligence and common sense, helped by luck and perhaps miracles. Just two days before the ghetto’s liquidation in September 1943, Ruth escaped with the help of a Christian woman, her former boss’ wife, and found a hiding place in a barn on a farm 20 kilometers from Vilna, where she hid for nearly a year. During the last two months in the barn, Ruth wrote a diary in Yiddish describing her three-year ordeal.
Editors: Zeev Mankowitz, David Weinberg, Sharon Kangisser Cohen
In what sense was the European heritage responsible for Jewish cultural and intellectual development? How could one describe the events of the Holocaust? Was there a future for Jews in a reconstructed Europe? A group of scholars suggests a more nuanced view by examining the perspectives of ten survivors – philosophers, activists, and memoirists – whose attitudes towards the European past were characterized by conflicting feelings of alienation and attraction.
עורכת: דליה עופר
"סיפורה של המשטרה היהודית בגטו קובנה הוא גם סיפורו של גטו קובנה כולו", כך נפתח החיבור משטרת הגטו היהודית בוויליאמפּוֹלֶה ובו 253 עמודים מודפסים ביידיש שנכתבו בגטו קובנה והוטמנו בו באביב 1944. בדפי החיבור מגוללים מחברי המסמך, שוטרים יהודים בגטו, את קורות המשטרה היהודית מהקמתה ועד סתיו 1942, סוקרים אירועים מרכזיים בתולדות הגטו, תושביו ומוסדותיו ועוסקים בנושאים מרכזיים מחיי היום יום. הפרקים הראשונים של הספר מתארים תיאור כרונולוגי את השבועות הראשונים לכיבוש הגרמני, הפוגרומים והרציחות ההמוניות, את התארגנות המשטרה היהודית ואת קורות גטו קובנה עד לאחר הגירוש הגדול, ואת רציחתם של יהודי גרמניה שגורשו לקובנה בדצמבר 1941. המשך החיבור שופך אור על אירועים מרכזיים בתולדותיהם של יהודי הגטו, ודן בהתפתחות המנגנון המשטרתי והמבנה ההיררכי שלו, ביחסים בין משטרת הגטו למועצת הזקנים ולמשרד העבודה, בקשרים עם הגרמנים ועם הליטאים ועוד.
ברנד שמלהאוזן | מגרמנית: דפנה עמית
ביולי 1941 הגיע הגרמני ברטולד בייץ בן ה-27 לעיר בוריסלב כדי לנהל את החברה להפקת נפט במזרח גליציה והיה עֵד להשמדה המתמשכת של יהודים בידי הנאצים. הוא התייצב ללא היסוס נגד תכנית ההשמדה והצליח לשחרר מאות יהודים ואפילו להוציאם מרכבות שהובילו אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ. ברטולד בייץ ואשתו אלזה סיפקו בסתר מזון ליהודים וגם הנפיקו להם תעודות עבודה מזויפות. שניהם הוכרו כחסידי אומות העולם.
"רבות נכתב על מי שהיו מעורבים באותן שנים חשוכות של ההיסטוריה הגרמנית במעשים שיש בהם אשמה כבדה, שהעטו בושה שלא תשוער על העם הגרמני. חומר מועט ראה אור על מי שייצגו באותה בעת את 'גרמניה האחרת' וניסו לעכב את הרוצחים. ברטולד בייץ הוא אחד מהם. אסור שהאומץ והאנושיות שלו יישכחו". [ברנד שמלהאוזן, אביב 1991].
Andrew Burian
A sheltered boy from the small town of Buština (then Czechoslovakia, now Ukraine), Andrew had a beautiful carefree childhood. At the age of thirteen, his world was shattered. Andrew’s wartime odyssey began with deportation from his hometown to Mateszalka ghetto in Hungary. From there, Andrew and his family were deported to Auschwitz-Birkenau, where he survived countless selections and near death experiences. In the freezing winter of 1945, he survived the infamous “death march” evacuation of Auschwitz-Birkenau and was loaded into a cattle car for the long journey to the Mauthausen concentration camp in Austria. Andrew survived another death-march to the Gunskirchen concentration camp from which he was ultimately liberated by the U.S. army. Andrew’s journey took him through Hungary, Poland, Austria, Czechoslovakia, England and, finally, the USA where he made a new life.
פרנק בלייכמן
פרנק בלייכמן היה בן 16 כשפרצה המלחמה ב־1939, עם הפלישה הגרמנית לפולין. תחילה שטף את קַמיוֹנקה, עיירת הולדתו, זרם פליטים יהודים מוורשה המופצצת. אחריהם באו חיילים פולנים נסוגים. זמן קצר אחרי שהגיעו חיילים גרמנים לקַמיוֹנקה הם החלו להתעלל ביהודים ובלייכמן הנער ראה, הזדעזע ונשבע לנקום. כעבור שלוש שנים עלה בידו להגשים את שבועתו. ערב הגירוש מגטו קַמיוֹנקה, באוקטובר 1942, החליט פרנק לברוח. הוא פגש בדרכו בורחים צעירים נוספים והקים איתם יחידה פרטיזנית. חלק הארי של ספר הזיכרונות הזה הוא סיפור השנתיים שעשה ביערות. פרנק בלייכמן היה צעיר, נועז, בעל תושייה וחושים חדים וכושר מנהיגות, תכונות שבאו לידי ביטוי בסיפור הישרדותו ביער בתור פרטיזן. סיפורו של בלייכמן הוא סיפורם של הפרטיזנים היהודים ביער פַּרצֶ'ב שבמחוז לובלין – אזור שהתנהלו בו מאבקי כוח עקובים מדם בין תנועות פרטיזניות פולניות למיניהן – על הקשיים הפיזיים והנפשיים שהכבידו עליהם ועל הסכנות שארבו להם הן מצד הגרמנים והן מצד הקבוצות הפרטיזניות הפולניות האנטישמיות והמלשינים המקומיים. אבל בייחוד זהו סיפור על הערבות ההדדית היהודית של הפרטיזנים היהודים שקיבלו עליהם לדאוג ולהציל יהודים שברחו מן האקציות אל היער. הספר הייתי פרטיזן יהודי שופך אור על סוגיה שלא נחקרה דיה של התנועה הפרטיזנית היהודית בתחום הגנרלגוברנמן. "זהו סיפור מרתק על סבל, על עמידה ועל ניצחונה של רוח האדם, משׂוּאה של תקווה לכל התוהים כיצד ייתכן שהטוב ינצח אי־פעם את הרע בעולם טרוף סערות. חשיבות הלקח שהוא מלמד, אומץ ודבקות במטרה, בעינה עומדת. יהודים יכולים לזקוף ראש כשהם קוראים את הדפים הללו; וכל בני האדם, באשר הם, בכל מאבקיהם, יכולים להתמלא גאווה על מה שיכולים בני אנוש לחולל כשהם לוקחים את גורלם בידיהם." [סר מרטין גילברט]
Israel Cymlich; Oskar Strawczynski | Foreword by David Silberklang
Escaping Hell in Treblinka includes two remarkable documents written by two survivors of that hellish darkness while the authors were still in hiding, unsure if they would succeed in evading the Nazis. Israel Cymlich’s memoir provides a rare insight into the Treblinka I forced labor camp’s brutal daily life, as well as the regular contact and human traffic between the two Treblinka camps. Srul escaped in April 1943, just before he was due to be transferred to the Treblinka II extermination camp. Oskar Strawczynski’s memoir is one of the earliest written eyewitness accounts of the August 1943 uprising in Treblinka. He tells of Jewish camp officials’ cruel treatment of their fellow Jewish prisoners; the viciousness of the German staff; preparations for the uprising, and life after the mass escape from the camp. Both men owed their survival to their own daring and initiative as well as to the assistance they received from a variety of people, including Polish rescuers.
נחמה טק
שואת העם היהודי הייתה מנת חלקם של נשים וגברים כאחד. האם חוו נשים וגברים את השואה בדרכים שונות? מה עלה בגורלם בסביבות שונות - בגטאות, במחנות, ביערות? כיצד הגיבו לאתגרים שעמדו בפניהם ואיש כלפי רעהו? האם חוויותיהם של יהודים ממזרח אירופה מקבילות לחוויותיהם של יהודים ממערבה? הסוציולוגית נחמה טק מנסה לענות בספרה על שאלות אלה ואחרות באמצעות ראיונות רבים שערכה עם ניצולי שואה ובסיוע יומנים, ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. הציר המקשר בין פרקי הספר הוא השלבים השונים של השואה - ההפרדה בין יהודים לארים ונישולם ממקורות הפרנסה; הקמת הגטאות והחיים בהם; מחנות הריכוז; הסתתרות והתחזות בעולם הנוצרי; התנגדות. הספר מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפוּת וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעִתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה.
בשיתוף מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות